פרופ' נחמה ליבוביץ הואילה בטובה להעמיד

לרשות הקובץ שני פרקים מתוך ספרה "עיונים חדשים

בספר 'במדבר'", הנערך עתה לדפוס בהוצאת המחלקה

לחינוך ולתרבות תורניים בגולה. שהיא גם המו"ל של

קובץ זה. אנו מביאים איפוא בזה את ההקדמה לספר

במדבר ואחד העיונים בפרשת נשא בנושא "גזל הגר".

היטיבו עמנו רבותינו הספרדים הרמב"ן והאברבנאל, שנתנו לנו הקדמות לספרי החומש, ובהם הם עוזרים לנו להשקיף על פני הספר כולו - ומקילים עלינו הלומדים - לראות מדי שבת בשבתו את פרשתה וענייניה לפרטיה - לראות את מבנה הספר כולו ולהבין לרוחו.

והרי שתיים מן ההקדמות.

הרמב"ן בהקדמתו לספר במדבר :

אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי התחיל עתה בספר הזה המצוות שנצטוו בעניין אהל מועד - - - עתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם, ציוה (במדבר א, נא) "והזר הקרב יומת" כאשר אמר שם (שמות יט, יב-יג). "והגבלת את העם סביב לאמור: השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת". וציוה כאן (במדבר ד, כ) "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו" כאשר הזהיר שם (שמות יט, כא) "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", וציוה כאן (במדבר יז, ה) "ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" כאשר אמר שם (שמות יט, כב) "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' - - - והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' - - -".

הנה ציוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו מסביב ויעמוד העם מרחוק, והכהנים הניגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו, והכל - מעלה למשכן וכבוד לו, כמו שאמרו: "אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין של מלך שאין לו שומרין".

והספר הזה כולו כמצוות שעה, שנצטוו בהם בעמדם במדבר ונסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא, וסיפר, כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וציוה איך תיחלק הארץ להם. ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות זולתי קצת מצוות, וכענייני הקרבנות, שהתחיל בהם בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה.

אברבנאל בהקדמתו לספר במדבר:

הנה הספר הראשון מתורת האלוהים והוא ספר בראשית בא לייחס יחוס בני ישראל ומשפחתם מהתחלת בריאת עולם עד שנכבשו בגלות מצרים; והספר השני בא לספר גלותם וגאולתם: הגופניים - משעבוד מצרים, והנפשיים - משיבושי אמונתם שהיו לישראל ונגמלו מהם במעמד הר סיני, ואיך נצטוו על מלאכת המשכן להשרות ביניהם השכינה האלוהית. והספר השלישי בא ללמדם הקדושה והטהרה והעבודה שיתנהגו במקדש ה' להתמיד השכינה ביניהם, וזה - אם בכוהנים משרתי ה' ואם בעמו בכלל באזהרת כל הדברים המתועבים והרעים. ואחר שהשלים כל זה בא הספר הרביעי לספר סדר הנהגת העם, איך היה במדבר במסעיהם וחנייתם ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך והסיבה אשר בעבורה נתעכבו במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור היוצאים ממצרים; ואשר אירע לקרח ועדתו אשר הצו על משה ואהרון: ואגב גררא באו בתוך הדברים האלה - לסיבות שיתבארו במקומם - מצוות מיוחדות לדורות כמצוות ציצית ופרה אדומה וסדר נחלאות וברכת כהנים וסוטה ונזיר ומנחת העולה ונסכים והתמידים ומוספי המועדות ונדרים וערי המקלט ומתנות כהונה ולווייה וסדר מסעם והכל בחכמה וכהנהגה אלוקית.

והספר הזה יש בו עשרה סדרים להגיד, איך היתה הנהגת משה רבנו את העם בהיותם במדבר, וכל מעשה תוקפם וגבורתם וסדר מסעם ומחניהם ומלחמותיהם, ומה שקרה להם עם מואב ומדין בלק ובלעם ומלחמת סיחון ועוג מלכי האמורי ונתינת ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה ושאר העניינים עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה. האמנם עשרה הסדרים (= "הסדרות") האלה יתחלקו לב' חלקים: והיה החלק הראשון בחמשת הסדרים הראשונים והם פרשיות: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח. והחלק השני בחמשת הסדרים הנשארים: חקת, בלק, פנחס, מטות, מסעי.

נראה שיש הבדל בין שניהם בראיית מבנה הספר. לפי רמב"ן מתחלק הספר לשני חלקים בלתי שווים בגדלם. הראשון עד סוף פרק י', העוסק בסידור המחנה סביב המשכן, בשמירת המשכן וכליו, בסדרי חנייה ובסדרי מסעות (עם שנכנסו בין הפרשיות העוסקות בנושא זה גם מצוות שונות וכדבריו "קצת מצוות נוהגות לדורות").

והחלק השני מאורעות שקרו למחנה הזה והוא החל מפרק יא' יעד סוף הספר; והחלק הזה כולל "כל מעשי ה' אשר עשה עמם להפליא", וכי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב וציוה איך תיחלק הארץ להם. לעומתו רואה אברבנאל את ספרנו המחולק לשני חלקים שווים, חמש פרשיות בכל חלק. החלק הראשון עד סוף קרח - כל מה שאירע בשנים הראשונות לצאתם ממצרים; והחלק השני - מחוקת עד סוף הספר - מספר את אשר אירע להם בשנת הארבעים.

חלוקת הספר תהיה איפוא לא לפי עניינים - כפי שראהו הרמב"ן, (המשכן והמחנה סביבו בחלק הראשון - ואשר אירע למחנה זה בנדודיו, בחלק השני) אלא לפי סדר זמנים : שנה וחצי ראשונים בחלק הראשון - שנת הארבעים האחרונה בחלק השני. וכבר העיר הראב"ע כדרכו בקיצור על הפער שבין שני חלקי הספר: במדבר כ, א ד"ה בחדש הראשון: בשנת הארבעים. "והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה, רק בשנה הראשונה ובשנת הארבעים" מה שקרה בין שתי תקופות אלה במשך שלשים ושמונה שנה לא ידוע, ואולם משה רבנו נותן לנו סקירה קצרה בפרשת עקב, לבל נשכח את כל התקופה הארוכה הזו ואת אופיה המיוחד (ח, ב, ד, יד, טו, טז). פסוקים אלה מתארים תיאור חודר ללב יותר מכל סיפור ואופי את אופיה של התקופה הזאת, אשר היא מעין הפסקה במירוץ זמני ההסטוריה, תקופה שבה כאילו עמד הזמן דום, חוקי הטבע לא חלו (= זמן המבלה את הכל, לא בלה את שמלתך, ולא אכלת לחם מן הארץ אלא לחם משמים). תקופה שהיא כולה

ניסית. אך גם בתקופה ניסית זו יש הבדל בין תחילתה לסופה, בין תקופתה הראשונה (במדבר א-יט) לבין הקופתה השנייה (במדבר כ - עד סוף הספר) ועל זה מעמידנו הנצי"ב שאף הוא כתב פתיחה לספר: עיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל מן הדרך שהלכו במדבר, שבמדבר היו מתנהגים במידת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים, וזה השינוי התחיל בעודם במדבר בשנה הארבעים כמו שביארנו בפרשת חוקת. ועל פי זה השינוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע - - -

לאמור: תקופת הניסים הגלויים הולכת ומסתיימת עם קרבתם לארץ; כל ה‎38 שנים וחצי היו ישראל סבילים, חיו "כתינוק היונק משדי אמו", בלי עשייה מצדם, ואולם בארץ צריכים הם לפעול, לעשות, עליהם המשימה של כיבוש הארץ, חלוקתה, של הישיבה בה ושמירתה, ועזרת ה' היא במה שקורא לו הרמב"ן - ניסים נסתרים[*] שאין עמם הפיכת סדרי הטבע, והרואה יכול לחשוב - שאין כאן יד מכוונת מלמעלה כלל.

וכה הוסבר ב"העמק דבר" לפרשת קורח (במדבר כ, ה) הנס של ירידת המן בכל תקופת המדבר: ראוי לדעת שבשנה האחרונה היה סוף הליכות הניסיי בהנהגה נפלאה - - - ועתה היו עומדים להיכנס לארץ ישראל ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה'. על כן התנהג הקב"ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע כמו אומנת הילד היונק העומד להיגמל מחלב; כבר איזה משך [זמן] לפני היגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם, ומכל מקום לעת הצורך מיניקתו עד שהוא נגמל לגמרי, כי קשה להחליף סדר החיים בפעם אחת. כך החל המקום ית' להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע - - - ומשום הכי המן לא נפסק - - -.

ונסיים הסתכלותנו במבנה ספר במדבר בדברי המדרש הרואה את האור הזרוע על פני כל החומשים בכלל ואת ההבדל המוזר שבין שני חלקי חומשנו בפרט: בראשית רבה ג (לפסוקים הראשונים של ס' בראשית): אמר ר' סימון: חמש פעמים כתוב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה: "ויאמר אלהים יהי אור" כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו (אסיפת אמרים : "פירוש 'יהי אור' שיצא מהעדר לאור המציאות);

"ויהי אור" - כנגד ספר שמות. שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וירא אלהים את האור כי טוב" כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. (מתנות כהונה : מאירות עיניו של אדם, ולפיכך נכפלו בו שני תארים אור וכי טוב).

"ויבדל אלוהים בין האור ובין החשך", כנגד ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. (יפה תאר: שבו נזכר גזירת המרגלים וגזירת ה' שלא ייכנסו לארץ, והיינו להבדיל בין האור ובין החשך, שהבדילו בין באי הארץ לאור החיים, ובין יוצאי מצרים להושיבם במחשכים) . "ויקרא אלהים לאור יום" כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות. מתיבין חברייא לר' סימון: והלוא ספר ויקרא מלא הלכות רבות?! (מתנות כהונה: "ולפיכך נכפלו בו 'אור' ו'כי טוב', ובספר דברים יש בו גם כן הלכות רבות, למה לא נכפלו בו תארים?).

אמר להם : אף הוא שנה בו דבר: "ויקרא אלוהים לאור יום", לא הוא "אור" ולא הוא "יום" - אתמהה? (מתנות כהונה: הלא אותו פסוק הנאמר נגד ספר דברים נכפלו בו "אור" ו"יום" - - - כפלו להורות היתרון שיש בו הלכות רבות).

פרשה זו החל בשלישי (פסוק א) היא מוזרה בבניינה. עוברים על פנינו עניינים שונים אשר יקשה מאד למצוא קשר ביניהם. כבר תמהו על כך קדמונים ואחרונים השתדלו למצוא את הקו המנחה והמדריך את סידור פרשתנו. פרופ' קאסוטו ז"ל ניסה למצוא את פשר הדבר בהרצאתו בכינוס העולמי למדעי היהדות[‎1]. ואלה מקצת דבריו: אחת משיטות הסידור התופסות מקום חשוב בספרי המקרא היא שיטת האסוציאציה של המלים והביטויים, - שיטה, שתחילת כוונתה היתה אולי לשמש עזר לזכרון. חשיבותה של שיטה זו בהבנת סידורם של ספרי המקרא לא הוכרה עדיין במידה מספקת במדע המקראי - - - עוד לא הגיעו החוקרים המודרניים לידי הכרה שזה כלל גדול ברוב היקפה של הספרות המקראית - - - גם ספר במדבר מחולק בעיקרו למחלקות גדולות לפי העניין, ואולם גם בו באות פה ושם פרשיות רק משום אסוציאציה רעיונית או מילולית. כך למשל:

אחר הפרשיות של הרכבת המחנה וסידורו	ב, א - ה, ד
באה פרשת דיני אשם	ה, ה - ה, ח
בסופם שני פסוקים על מתנות כהונה	ה, ט - ה, י
אח"כ באה פרשת סוטה	ה, יא - ה, לא
אחריה פרשת נזיר	ו, א - ו, כא
ואחריה ברכת כוהנים	ר, כב - ו, כז

נדמה לכאורה כאילו אין בפרשיות אלו שום סידור כלל. ואולם לפי שיטת המקרא יש כאן סידור ויש כאן יחס: בסוף עניין המחנה כתוב שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכו'. הזכרת הצרוע גוררת אחריה על סמך אוסציאציה רעיונית את דיני האשם, הואיל והמצורע חייב להביא. אשם ביום טהרתו - באה לאחריה פרשת דיני אשם.

וכך הולך קאסוטו וחורז על חוט זה של "אסוציאציות רעיוניות או מילוליות" את פרשיותינו : דיני אשם נאמר בהם (ה, ו) "למעול מעל בה'", ובאשה סוטה נאמר (ה, יב) "ומעלה בו מעל". וכן נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה בדרך של אסוציאציה מילולית: בפרשת סוטה נאמר (ה, יח) "ופרע את ראש האשה" ובפרשת נזיר (ו, ה) "גדל פרע שער ראשו". וכבר מצאנו רמזים לדרך פירוש אסוציאטיבית זו בראב"ע[‎2].

אך בדרך אחרת, לא משום אסוציאציה לשונית אלא בדרך של הדרגה פנימית, מסביר את סמיכות הפרשיות הרלב"ג:

לפרשת אשם גזלות פרק ה פסוקים ח-י:

וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה להסיר הרע מהמחנה, אשר יביא למריבה וקטטה: והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חבירו שלא כדין ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואלים.

לפרשת סוטה: הנה סמך זאת הפרשת לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מהבית, והנה שלום הבית קודם לשלום העם, לפי מה שנתבאר

בפילוסופיה המדינית. ואולם התחילה התורה מהשלום היותר נכבד המאוחר בסדר וסיימה בקודם בסדר - - - וזה ממנהג התורה במקומות רבים.

לפרשת נזיר: והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, ולפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאתו לחטא.

והשקטת זה הריב הוא מה שיקדם בסדר בעניין שלום הבית ושלום המדינה, ולזה שמתהו התורה אחרון בסדר.

ועניין זאת הפרשה הוא לרפואת מי שיצרו גובר עליו, כי הוא צריך שיצער עצמו מן היין, כי היין הוא סיבה חזקה להגביר היצר הרע ולהמשיך ממנו ההפסד והגנות במידות ובעיון.

לפרשת ברכת כוהנים: ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויהיה הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכללו. וזכר זאת הפרשה והיא ברכת כוהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על עניין השלימות והשלום האמיתי.

רלב"ג חורז את פרשיותינו על חוט השלום והולך מן החוץ פנימה: מן השלום בתוך האומה ("בתוך המחנה"), אל השלום במשפחה ("שלום בית") אל שלום בתוך נשמתו של היחיד ("להשקיט הריב וההפסד מהאדם עצמו") והוא רואה בברכת הכוהנים את הסיום לכל הפרשות האלה שהיא "הערה נפלאה על עניין השלימות והשלום האמיתי" באשר היא מסתיימת במלה "שלום".

ואולם בדרכים אחרות פירשו את סמיכות הפרשיות רבותינו במדרשים ובעקבותיהם רש"י וכמה ממפרשינו. על הפסוק[‎3] "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו", נאמר במדרש במדבר רבה ח, ג: "כי מכבדי אכבד" - מדבר בגרים, הם מכבדים להקב"ה, שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה - הקב"ה מכבדם - - - "ובוזי יקלו" - אלו הרשעים שהרי סרים מאחרי המקום, הקב"ה מקילם. מי היו שביזו המקום? אלו עובדי העגל. מה ביזוי עשה להם? שלקו בצרעת ובזיבות, ושלחם מן המחנה - - - ומה כיבוד עשה הקב"ה לגרים? שאחר פרשת שילוח טמאים כתיב פרשת אזהרת גרים. ללמדך: לחוטאים מישראל הרחיק המקום ולגרים הבאים לשמו

- קירב המקום, שעשה דינם חמור כדין ישראל, שכל הגוזל להם כאלו גוזל לישראל.

הרי שפירש המדרש סמיכות פרשיות זו של גזל הגר לשילוח המצורעים בדרך של ניגוד. ואולם היכן מצינו בפרשתנו רמז לכך שבגוזל את הגר ידבר? נעבור בעיון על ארבעת הפסוקים בפרק ה, ה - ח, ולא נמצא שם גר מוזכר בו.

לשם הבנת עניין זה נשווה את פרשתנו לפרשה המקבילה בויקרא ה, כ-כו.

ויקרא ה, כ-כב	במדבר ה, ו-ט
כא: נפש כי תחטא	ו. איש או אשה כי יעשו מכל-חטאת האדם למעל מעל בה'
ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או-בתשומת יד או בגזל או עשק את-עמיתו.
כב: או-מצא אבדה וכחש בה ונשבע על-שקר על אחת מכל אשר-יעשה האדם לחטא בהנה.
כג: והיה כי-יחטא ואשם	ואשמה הנפש ההיא. ז. והתודו את-חטאתם אשר עשו
והשיב את-הגזלה אשר גזל - - -
כד: ושלם אתו בראשו	והשיב את-אשמו בראשו
וחמשיתו יסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו.	וחמשיתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו.
	ח. ואם-אין לאיש גאל להשיב האשם אליו האשם המושב לה', לכהן,
כה: ואת אשמו יביא לה' איל תמים - - -	מלבד איל הכפרים
כו: וכפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו - - -	אשר יכפר-בו עליו

אנו רואים, שפרשתנו אינה אלא חזרה מקוצרת על הנאמר בפרשה ההיא. הנאמר אצלנו "מכל חטאת האדם" מפורט שם בפסוק כ"א. השאר נראה כחזרה. אך מקובלנו מפי רבותינו ז"ל, חכמי התלמוד, שאין דברי תורה באים ריקם ולא תבוא חזרה בתורה אם לא כדי לחדש בה. הלא כן דברי רש"י על-פי הספרא:

הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל, ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו..." ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה:

האחד שכתוב "והתודו" -- לימד שאינו חייב חומש ואשם-על פי עדים עד שיודה בדבר. והשני על גזל הגר, שהוא נתון לכוהנים.

התוספת של "והתודו" כתובה בפירוש, אך "גזל הגר" מניין לו, הרי שם הגר לא מוזכר כלל בפרשתנו? נשוב איפוא ונעיין בהשוואה שבין שתי הפרשיות. והנה מצאנו כי בספר "במדבר" נתוסף מקרה מיוחד "ואם אין לאיש גואל". וכבר תמהו רבותינו. והביא רש"י את דבריהם:

"ואם אין לאיש גואל" - שמת התובע שהשביעו ( = שנשבע לו הגזלן בשעתו שבועת שקר), ואין לו יורשים.

"להשיב האשם אליו" - כשנמלך זה להתוודות על עוונו. ואמרו רבותינו : וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב? - אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים.

כאן איפוא נרמז שבגוזל את הגר ידובר בפרשתנו.

גדולה חומרת הגזילה מאד וכדברי המשנה בבא קמא פרק ט, משנה ה: הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו (= ונשבע לו על שקר שלא גזל ואח"כ הודה) יוליכנו אחריו אפילו למדי, לא יתן לא לבנו (= של נגזל) ולא לשלוחו - - --

ופירשו המפרשים "למדי" אפילו לארץ רחוקה[‎4], והרמב"ם[‎5] אמר אפילו לאיי הים, ואין לו כפרה עד שיחזיר לבעליו. ואין צריך לומר שאם מת הנגזל יחזיר את הגזילה ליורשיו. ואם גזל את הגר הרי דינו כמובן כדין כל ישראל ויחזירנה אחריו "אפילו למדי". אבל אם מת הגר בלא יורישם, דהיינו שלא נולדו לו בנים לאחר גרותו, והרי עם גרותו הוא "כקטן שנולד" ואין לו קרובים - למי יוחזר הכסף הנגזל שנשבע עליו הגוזל על שקר, וברצונו עתה להחזירו?

"האשם המושב - לה', לכהן".

"האשם המושב": זה הקרן והחומש;

"לה' לכהן": קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר;

"מלבד איל הכפורים" : האמור בויקרא, שהוא צריך להביא.

הכסף עצמו נקרא כאן "אשם" ולא הקרבן, שהרי הקרבן מוזכר בפירוש ("מלבד איל הכפורים"). והכסף הזה אשר בעליו מת בלא יורשים - הכסף הזה מגיע לבעלי בעליו, לאדוניו, שהרי הגוזל ונשבע על שקר "מעל מעל בה'" ולה' שבו מעל יחזירנו, והוא עצמו - הכסף והחומש הם כקרבן אשם. והשתמשו רבותינו ז"ל בהזדמנות זו המדבר בתיקון עוול הנעשה לגר, להרבות בשבחם של גרי צדק ובאותה אהבה שאהבם ה' וקירבם אליו, ואלה

דבריהם: במדבר רבה פרשת נשא ח, ב: "איש או אשה" ההוא דכתיב[‎6] "ה' אוהב צדיקים" - כך אמר הקב"ה[‎7]: "אני אוהבי אהב" - - - ולמה הקב"ה אוהב צדיקים? שאינן נחלה ואינן משפחה. אתה מוצא: הכוהנים - בית אב הם; הלויים - בית אב הם, שנאמר[‎8]: "בית אהרון ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה"'. אם מבקש אדם להיות כהן - אינו יכול, להיות לוי - אינו יכול. למה? שלא היה אביו לא כהן ולא לוי. אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי, יכול הוא - שאינן בית אב. לכך הוא אומר[‎9] "יראי ה' ברכו את ה'". "בית יראי ה'" לא נאמר, אלא "יראי ה'" - אינו בית אב אלא מעצמו נתנדבו ואהבו להקב"ה, לפיכך הקב"ה אוהבם, לכך נאמר "ה' אוהב צדיקים". הרבה הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה? למלך, שהיה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחת נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים, היה רועה עמהם. נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם: יצאת (הצאן) לרעות, יצא עמהם. אמרו למלך: "הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם כל יום ויום, יוצא עמהם ונכנס עמהם". היה המלך אוהבו, בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד מרעה יפה לרצונו! לא יכה אדם אותו , הזהרו בו , ואף כשהוא נכנס עם הצאן, היה (המלך) אומר להם : "תנו לו ישתה" , היה אוהבו הרבה. אמרו לו (שרי המלך, רועי המלך למלך): "מרי, כמה תיישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום אתה מצוינו ," אמר להם המלך: "הצאן - רוצה ולא רוצה - כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבוא לישון בתוך הדיר. הצביים - במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה, שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר?

כך: אין אנו צריכים להחזיק טובה לגר, שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו ?! לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל, שישמרו עצמם מהם, שלא יזיקו להם (= לגרים) וכן הוא אומר[‎10] "ואהבתם את הגר"; "וגר לא תונה".

[‎1] ירושלים תש"ז, ספר הכינוס כרך א' עמ' ‎165. [2] ראב"ע פרק ד פסוק מט, ד"ה "על עבודתו": ונסמכת פרשת וישלחו מן המחנה בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם .

פרק ה פסוק ד, ד"ה "ויעשו כן": ונסמכה פרשת איש או אשה, כי צרעת והזוב יבואו בעבור מעל.

פסוק י ד"ה : ואיש את קדשיו לו יתנו: וטעם השטה (הסוטה) בעבור "ומעלה בו מעל".

פסוק לא ד"ה "ונקה האיש מעון": יש אומרים, שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה, שיהיה לה בן נזיר אם לא נטמאה: ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת, כי רובי העבירות - סיבתם היין. ואשה שלא תתקן שער ראשה איננה מבקשת לה בעל. פרק ו פסוק כא, "מלבד אשר תשיג ידו": ונסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר, כאשר תשלים תורת הנזיר שהוא קדוש - הזכיר תורת כהנים שהם קדושים. כפי שאנו רואים אין הוא הולך בשיטה אחת בהסברת סמיכות הפרשיות אלא עובר מסמיכות עניינית לסמיכות של אסוציאציות לשוניות וחוזר חלילה.

[‎3] שמואל א' ב, ל.

[‎4] ובעל תפארת ישראל דייק בלשון של ארץ "מדי": "שרחוק הוא וגם כסף אין נחשב שם כלום, שנאמר: (ישעיה יג, יז) 'הנני מעיר עליכם את מדי אשר כסף לא יחשובו, וזהב לא יחפצו בו'. אפילו הכי יחזיר לו לשם". לאמור: לא מפני שהנגזל זקוק לפרוטתו, אפילו כל אוצרות קרח בידו, צריך הגוזל להחזיר. ויקיים (איוב יא, יד) "ואל תשכן באהלך עולה". ויושם לב כיצד הוציא בעל "תפארת ישראל" את הפסוק בישעיהו (המדבר באכזריותם של הכובשים בני מדי שלא תוכלו לפייסם בממון) מפשוטו למען פרש בו את מוסרו הטוב.

[‎5] הלכות גזילה ואבידה ז, ט.

[‎6] תהלים קמו, ח.

[‎7] משלי ח, יז.

[‎8] תהלים קלה, יט-כ.

[‎9] שם, שם.

[‎10] דברים י, יט; שמות כב, כ.

doc. no =0021791"