ואברהם היה זקן ושלו.

הימים הקשים עברו; הכאב האכזרי שנגרם מהבן, ישמעאל, הלך ונמוג - בזקנה, בשלווה. לא מכבר כרת הוא ברית עם מלך פלישתים התקיף. שניהם מלכים, מנהיגים. מלך פלישתים - ואברהם. ראש-שבט גאה ונשיא אלקים, - אף הוא מלך. הכל יציב ושלו וכך עתיד הדבר להימשך, עד אין קץ, ובין האמונה והתקווה - גדל יצחק. "ויהי אחר הדברים האלה, והאלקים נסה את אברהם" - העודנו אברהם? האם צמוד הוא עדיין אל הצווי והיעוד והדרך שאינה נפסקת? "ויאמר אליו: אברהם!" - שאלה, קריאה, תהייה... העודך אברהם? "ויאמר : הנני!" - הנה אני, כולי, מוכן. מוכן תמיד. בתוך השלווה, כמו בתוך היסורים, - הנני! אני תמיד נכון! והנסיון הוא האכזר מכל הניסיונות. זהו הנסיון המעמיד את הכל: את התקווה את האהבה - אפילו את האמונה עצמה - מול הדבר שהוא מעבר לבל אלה - העצמות האלוקית. אותו משהו ללא חוק, ללא דרך, שרירותי, משתנה, אין-סופי, אלקי, והוא מבקש, ומטעים את הכל בעצמותו האלוקית. לא דבר אדם הוא אלא הקול הבורא, היוצר. והוא בונה מחדש. מעצב, מגביר את הרגשות : "קח נא את בנך". בנך,- עם כל המשמעות, עם כל הקשר הנארג, היכול להתייחס אל המלה ..."את יחידך" - להדגיש כי אין אחר, כי לא יהיה עוד תמורתו, כי זה הוא היחיד. .."אשר אהבת" - מה עמוק הרגש, מה מסעיר ותהומי הוא הדבר המתעורר כאשר ה' מבטא "אהבת"! והסיכום כולל את הכל, ועוד: "את יצחק". ואחרי שכל זה מתעורר, ובעוד ליבו מלא האהבה של אברהם נמלא עד לבלתי הכיל - בא הצווי הפסקני, האכזרי: תנהו לי! מתנה חסרת טעם, בניגוד לכל העקרונות - "קפריזה" של הרצון האלקי! "לך לך !" כך מתחילים הניסיונות הגדולים. לך, עזוב הכל. לך מכל מה שאתה יודע, מכל מה שאתה חש ומרגיש אל... אל משהו רחוק ובלתי נודע, משהו בלתי מוגדר, אי-שם. כזו היתה ההליכה מאור כשדים. אך קשה ממנה, כואבת ופנימית לאין-ערוך היא העזיבה האחרת - לא זו של קשרים חיצוניים בלבד, כי אם זו הזונחת את הקשר הפנימי והעמוק ביותר - ההליכה אל הנעלם הגדול. היכן ? - "על אחד ההרים אשר אומר אליך". עוד תדע, פעם!

אברהם הוא עבד ה'; הוא מסוגל לעמוד בנסיון. ואם התמלא ליבו יאוש, ואם חרב כל עולמו הפנימי - הוא נשאר, הוא חייב להישאר עבד ה'. בלי לשאול, בלי לחקור, מציית תמיד. הוא יחזיר את הפיקדון לנותנו. ולא בטירוף, בסערה משכרת-מטמטמת של הרגשות, אלא בישוב הדעת, בכל הקור החיצוני - הכל יתנהל כסידרו. עדיין הוא אב ומנהיג ומלך. יכול ליבו שיתגעש ויסער, אבל הצווי המוחלט ישלוט וישעבד את הכל. והוא משכים בבוקר; הוא חובש את החמור, - זריז, מיושב, צונן; הוא לוקח את שני נעריו אתו - כך דרכו של מנהיג. הוא לא ישכח מאומה: לא את העצים, לא את האש, גם לא את המאכלת. והוא הולך אל המקום אשר אמר לו האלקים, אלקי הדין, הגבורה, היראה - הוא הולך אחריו. שלושה ימים הוא מתנהל בדרך ההררית. מבחוץ - שיגרה, מבפנים - כאב שאין איש יכול להשיגו. הוא הופך בליבו בפעם המאה, בפעם האלף, את דברי ה'. הוא מנסה להבין, להסביר לעצמו את עקביותם, לחשוב על עתידו, לסכם, להשלים ולקבל באהבה את רצונו של הבורא, המוליד, ההורס. ביום השלישי הוא נושא את עיניו. הוא השלים. הוא רואה את המקום מרחוק. ההר הוא ככל ההרים, אך עיניו - לא עיני הבשר - רואות, חשות שזהו, הנערים ישארו עם החמור, לא להם לראות, לא להם לחוש כיצד מקריב נביא האלקים את עתידו ואת אמונתו. קולו עדיין קול של מנהיג. ובקרירות, ללא התרגשות, הוא מצווה עליהם להמתין עד שובו. ומה דקה האירוניה המרה שבה הוא מדגיש : "נלכה, נשתחווה, ונשובה" - אנחנו, שניים ! הוא מעמיס את העצים על יצחק ובידו הוא מחזיק את מכשירי הקרב : האש המכלה והמאכלת הממיתה, הוא חייב להיות כעת, בפעם הראשונה בחייו, השליח של מוות והרס, ללא כל תקווה לחיים, להצלה. והוא הולך, השב, המנהיג, השיך נשוא הפנים, עם הבן הצעיר, הנער התוסס, הער, המציץ בפרחים שבצדי השביל, בצפרים החולפות, בעננים בשמים, מחייך, מלא את החיים, את הפריחה, את העלומים. כאביב בהתגלמותו צועד הוא לצד האב הזקן, והזקן - האין היאוש מכביד את צעדיו, האין המחשבות והקדרות מאיטות את פסיעותיו? - "וילכו שניהם יחדיו", צעד בצעד; הפסיעה הקלה, המרחפת של יצחק - למרות המשא שעליו - ופסיעתו הכבדה של האב עם המשא שבליבו. הם צועדים יחדיו. כך גזר העליון. האין הבן תמה על אותה קדרות לא רגילה, על אותה שתיקה, על הרצינות המוזרה של מהלך זה? הוא צופה סביבו והבדידות מתחילה להפחידו. מעולם לא ראה את אביו, הזקן רב החסד, סמל הטוב, במראהו זה: גאה, קודר ומתוח. הוא שם לב שהאב אינו מביט בו, שעל פניו נסוכה החלטה. דבר נורא ומפחיד מסתתר מאחורי ארשת פנים זו, ולפתע נראה לו אביו מאוים וזר מאוד. בהססנות הוא פונה בקול-לא-קולו, כבניסיון לחוש שנית את הקירבה, בשאלה המגששת : "אבי"? האב הוא עבד ה', האב שייך כעת אל תחום שמעבר לאבהות, שמעבר לעולם, אל המוחלט האכזרי; אבל התגברותו על האבהות איננה עקירתה כי אם עלייה מעבר לה. הוא עדיין במלוא ליבו, במלוא אהבתו, במלוא הקשר לבנו. והוא עונה בכל הנכונות, בכל עדינות הרגש : "הנני, בני". אני מוכן, לשרותך, עבורך; ו-אתה בני, לעולם תהיה כזה. ואז יכול הבן לשאול, ויהיה הסוד נורא כאשר יהיה, יהא זה אפילו אותו רעיון זוועה המרפרף במוחו, אבל כל עוד אביו נשאר אביו - אין הוא ירא מכל, אפילו לא מן המוות. והוא שואל, כילד, את השאלה התמה : הכל מוכן, "ואיה השה לעולה?" והאב עונה תשובה סתומה, מאיימת עוד יותר בסתמיותה : "אלקים יראה. לו השה לעולה". אלקים - אל הדין, ימצא לו את קרבנו. ודברים אלה סתומים ומאיימים פי כמה. יצחק יודע, על אותם קרבנות אדם שהשכנים הכנעניים נוהגים להקריב. הוא יודע על כדי החרס שבהם מצטברים גוויות הבכורות. זוועה היא! אין הוא חש, אין הוא יודע עדיין מהו זה שאביו אמר לו, אך הוא יודע כי זהו משהו נורא, משהו המטיל עליו אימה חשכה. כעת הוא בטוח כמעט שהוא יהיה הקרבן, אבל עם זאת יודע הוא שזוהי הגזרה, שזהו הצווי העליון, אשר הם - משפחת אברהם - יתנו למענו הכל. הוא נושא עין אל אביו בדמותו הגאה, אל הבטחון החיצוני השופע, והוא מחליט לא לפגר, לא ליפול ברוחו. האיש הזקן החליט מכבר. צעדיו כבר מאוששים. עבור הבן הצער, חסר הנסיון, זוהי מכה חדשה ומוחצת, אבל הן גם הוא עבד ה'; הן הוא מוקדש מרחם להיות הממשיך. "וילכו שניהם יחדיו" - אותו צעד, אותה הלמות כפולה של פסיעות. המזבח נבנה, העצים נערכו, גם יצחק נעקד. הוא לא התנגד. אולי רעד קצת, אך הן הוא ידע זאת מראש. ואז יניף אברהם את ידו ובה המאכלת - לשחוט את הקרבן הגדול ביותר, את השה היקר ביותר שיכול השה לתת. דעתו אינה נטרפת עליו. היד לא תרעד, העין גם לא תדמע; הוא ממלא את הצו. הוא כולו מלא - את הכאב ואת הצו, אך הוא נשאר תמיד עבד אלקים, אברהם. ובקרוא אליו מלאך ה' "אברהם, אברהם!" הוא עונה שוב את תשובת אברהם, תשובתו של אוהב ה' עד מעבר לכל אני. הוא עונה שוב: "הנני!". הנה אני, מוכן, נכון. ואז משחרר אותו הדיבור האלקי מן החובה הנוראה, שהרי - היא נעשתה כבר, הקרבן כבר הוקרב בנפשו פנימה אך אין זו שמחה הממלאת את ליבו בראשונה! הוא עדיין מלא את הצו, ועדיין הוא חש כי הצו לא בוצע עד תומו, במלוא שלמותו. והוא נושא את עיניו לראות את המילוי, לתור אחר הוראת ה' ברגע זה. רק עתה נגלה הוא לו, האיל העומד שם, נאחז בקרניו בסבך. עומד הוא שם כאילו זה היה מקומו מקדם, מששת ימי הבריאה, ומציאותו עונה כאילו תשובה לשאלתו של אברהם: האיל יהיה יצחק. הוא מתיר את גופו של יצחק במהירות. - אין לו פנאי לשים לב אליו כעת בעוד המעשה לא הושלם. - והוא מקריב את האיל תחת יצחק, כאת יצחק. הוא שוחט אותו ויודע, כי כעת הוא שוחט את בנו, והוא חש בכל פרפור, בכל נטף דם. בכל לחש של האש העולה - את ההזדהות, את החליפין הגמורים והשלמים של האיל ויצחק. האיל הוא יצחק. הקרבן הוקרב במלואו! ואז, כאשר הכל תם, כאשר גמרה האש לאכל את הקרבן, הוא יודע שמשפחתו אינה עוד סתם משפחת מאמינים. הוא הש שהיא עברה את השינוי, איזו מוטאציה מסתורית, והיא כעת מושלמת. ואז, בהרגשה שהכל בוצע, יכול הוא לסכם את הקרבן בשלמותו, יכול הוא לאמר: "ה' יראה". וקול ה' מאשר, מברך בברכת אין קץ, בשבועה עליונה אחרונה: "יען אשר עשית את הדבר הזה, ולא חשכת את בנך, את יחידך" - כי האיל הוא יצחק, כי הקרבן נתן בשלמותו - לכן תבוא הברכה לעולם. יצחק ירד כמתנת ה' מעל המזבח, כעולה תמימה, כשה קרבה כזה היה וכזה יהיה זרע אברהם לעולם.

אברהם שב אל נעריו. הם לא ראו ולא ידעו מאומה. הם אינם יודעים שיצחק המהלך לצד אביו, הוא מעתה עולתו של ה'. הם אינם יודעים שאברהם הוא כעת האב לעולם. הם הולכים, בפסיעות נוודי מדבר רגילים. ולצידם הולכים יחד, האב והבן, שניהם מלאים בסערה עילאית שמעולם לא חש אותה איש, והם יודעים כי הסערה וההישג חייבים להישאר בליבם פנימה, איש לא יראה מאומה.

"ויקומו וילכו יחדיו".

ואברהם זקן, ושלו ושלם.

(הרעיונות הכתובים כאן נבנו על פי רמזים ממקורות רבים) מתוך "שדמות" גליון ה‎25-.

doc. no =0025868"