מעמדם המיוחד של עשרת הדברות בתוך התורה והביטוי לכך בתחום המנהג, ומאידך הבעייתיות החמורה שהדבר מעורר - כל אלה באים לידי ביטוי מאלף בתהפוכות מנהגה של עיר בישראל, כפי שהדבר מפורט בשאלה שהופנתה לרמב"ם, שאת עיקרה נביא בפתיחת עיוננו:
...עיר, שהנהיגו לה חכמיה ומכובדיה לישב בעת קריאת עשר הדברות בספר התורה בציבור... והיה מנהגם לפני בוא זה הרב ז"ל, שיעמדו כולם בעת קריאת הדברות בספר התורה בציבור מסיבת הדברות, וביטל זה הרב לזה המנהג והנהיג להם לישב בעת קריאתן ומנעם מלעמוד... לפי שלעשות זאת (הוא מ)דרכי המינים, המאמינים שלעשר הדברות מעלה על שאר התורה, לפי שכל דבר אשר למינים בו אמונה שונה מדעת רבותינו ז"ל, חייבים אנו להתרחק (בו) מהם ולהבדל מהם... ובא לזאת העיר ממונה מממוני אחת הערים, ממי. שמנהג אנשי עירו לעמוד בעת קריאת י' הדברות, ואין הוא מגיע אל זה הרב בחכמה. הוא נתמנה והתחיל עומד בעת קריאתן, ונמשכו אחריו בזה אנשים..."[1].
תשובת רמב"ם היא שהרב הנפטר צדק ואין לעמוד בקריאת עשרת הדברות. הוא אף מדבר על הנזק הנגרם לאמונה מכך ש"מדמים שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה מקצתה". מדוע בכלל עלתה מחשבה כזו, שלעשרת הדברות יתרון מיוחד על שאר התורה? נראה שהדבר נעוץ בשני היבטים שלהם - בצורת מסירתם ובתוכנם. לגבי צורת המסירה, הרי מדובר בהתגלות אלוקית מיוחדת קבל עם ישראל כולו; ובאשר לתוכן, אפשר לראות בעשרות הדברות מעין עקרונות ושורשים, יסודות האמונה והמצווה[2]. ויש אף שניסו להראות, כיצד כל תרי"ג המצוות כלולות בעשרת הדברות[3] אם-כן, לנוכח ייחוד זה, מתוך חיבת הקודש נהגו קהילות מסוימות לעמוד בשעת קריאתם.
אך הבלטת ייחוד זה של עשרת הדברות עלולה להביא לפגיעה בשאר התורה, ויצא שכר ההידור בהפסד ההתייחסות אל התורה כולה. את טעמה של ההתנגדות לראיית עשרת הדברות כקדושות יותר משאר התורה נשמע בהסבר הלכתי-רציונליסטי מפי רמב"ם בפירוש המשנה ובהסבר מיסטי מפי ר' משה מטראני (המבי"ט):
א) היות התורה מן השמים, והוא שנאמין, כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה, כלומר: שהגיעה אליו כולה מאת ד' יתברך בענין שנקרא על דרך השאלה דבור... וכי הוא היה כמו סופר שקוראין לו והוא כותב... ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים" "ושם אשתו מהטבאל" "ותמנע היתה פילגש" ובין "אנכי ד' אלקיך" ו"שמע ישראל", כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ד' תמימה טהורה וקדושה אמת. וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והספורים משה ספרם מדעתו - הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים, לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה, ושאלה דברי הימים והספורים אין תועלת בהם ושהם מאת משה רבינו ע"ה... אלא כל דבור ודבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושג תכלית חכמתם[4]....
ב) חל עלינו חובת ביאור אם יש הפרש באיזה דבר של קדושה בין קצת התורה לקצתה, כי מן הנראה היה כי עיקר התורה וקדושתה אינו אלא בעניני המצוות ואזהרות, לא בסיפורים ודברים אחרים הכתובים בתורה... ומצאנו ראיה כי קדושת התורה אחת היא... והטעם דרך כלל... וביאור טעם זה יתחלק לשניים: הא' - כי כמו שמי שממרה את פי הא-ל ית' בדבר גדול או קטן, הסברא נותנת שהוא חייב מיתה כמי שעובר על פי מלך ב"ו... ויותר לאין קץ... וכן הדברים היוצאים מפי הא-ל ית' ... הם שווים... והטעם השני
- להיות קדושה בסיפורים כמו במצוות התורה, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא, ויש צירופי שמות בסיפורים כמו בשאר התורה[5]....
פתחנו בהצגת הבעיה בדורו של רמב"ם, אך כידוע לא שם ראשיתה של הבעיה ולא שם אחריתה. כבר אצל חז"ל מצינו ש"מפני תרעומת המינים" ביטלו את אמירת עשרת הדברות בתפילה בגבולין[6]. השאלה אקטואלית גם בזמננו וגם פוסקי דורנו עסקו בה. לענייננו, מאלף שיקולו של הרב עובדיה יוסף, אשר בנימוקיו לאסור את הקימה לכבוד קריאתם הוסיף: "וכל שכן בזמן הזה" שנתפשטה המינות על ידי הרפורמים למיניהם, שאומרים שרק עשרת הדברות אמת, ולא יותר ח"ו"[7]. אמנם פוסקים אחרים מתירים לעמוד, ובין השאר מציינים את העובדה, שקמים גם לקריאות נוספות (שירת הים), ובכך ניכר שאין כל קשר בין עמידה זו לבין סברת המינים[8].
מה לגבי מעמדם של עשרת הדברות בתנ"ך גופו? כאן ניכרת שניות מעניינת. בתורה מובלטת חשיבותם, ובפרט ניכר הדבר בפרשת ואתחנן. המעמד הייחודי של התגלות זו מוגדר שם כדבר גדול שלא היה כמוהו (דברים ד', לב-לג). ואילו בספרי נביאים וכתובים עשרת הדברות נזכרים רק מעט. הדבר בולט בהשוואה לריבוי ההתייחסויות ליציאת מצרים. כיצד להבין את מיעוט ההתייחסות למעמד כה מרכזי בחיי העם? יש התולים את הדבר בתוכן, בכך שהסקירות ההיסטוריות שבתנ"ך פורטות את חסדי ד' כבסיס המוסרי המחייב את בני ישראל בנאמנות אליו. יציאת מצרים יכולה לשמש כדוגמת-מופת לחסד ד', בעוד שמתן תורה כנראה לא נתפס כך[9] ויש התולים את הדבר בצורה, שהיה חשש לקלקול, שדורות מאוחרים יחשבו שכביכול נראה משהו מוחשי באותו מעמד נשגב[10]. לפי ההסבר האחרון, הרי כבר בנ"ך הייתה הדחקה מכוונת של עשרת הדברות, כדי למנוע בסיס למחשבתם של טועים.
כאמור, התורה מדגישה את חשיבות עשרת הדברות, למרות החשש הנזכר. בפרשת ואתחנן, בהקשר של עשרת הדברות, אומרת התורה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד', ט"ו). התורה משמיעה אפוא אזהרה, ויחד עם זאת היא חוזרת ומביאה את עשרת הדברות גם בספר דברים. בהקשר של עשרת הדברות שבספר שמות מובאים שני היגדים המתייחסים למטרתם: האחד מפי הקב"ה, והוא מתמקד במשה: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י"ט, ט'), והאחר מפי משה, והוא מתמקד בעם: "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (כ', י"ז). ההיגד הראשון מציין את מעמד הר-סיני כמקור איתן לביסוס מעמדו הנבואי של משה[11], וההיגד השני - את מעמדו המיוחד של עם ישראל בעולם[12]. נמצא, שמעמד מתן תורה משמש בעצם התקיימותו (ולא רק בתוכנו) גם כמסד לחיזוק נאמנות העם לד' ולהגברת האמונה ויראת השמים, ומכאן פתוחה הדרך לקיום כלל מצוות התורה.
בתוך: חג השבועות, עירית בת-ים, תשנ"ב.
[5] ר' משה מטראני, ספר בית א-לקים, פרק ל"ג.
[6] ברכות יב ע"א והשווה: ירושלמי ברכות פ"א ה"ה.
[7] שו"ת יחוה דעת, ו, סימן ח, עמ' מד, הערה. [8] ראה: הרב משה פינשטיין, אגרות משה, או"ח ד, סימן כב; הרב אליעזר יהודה ולדינברג, ציץ אליעזר, חי"ד, סימן א.
[9] ש"א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, מהדורה מורחבת, ירושלים תשמ"ז, עמ' 12. [10] הרב י' יעקובסון, חזון המקרא, תל אביב תשכ"ב, א, עמ' 183-171. [11] ראה בדברי רמב"ם ביד החזקה, הלכות יסודי התורה, פרק ח', הלכה א, וכן בפירוש רמב"ן לדברים ד'; ט. [12] הדבר תקף לא רק כשמפרשים את "נסות" מלשון נס ודגל (רש"י), אלא גם עלפי ביאורים אחרים של המלה, כגון מלשון ניסיון ובחינה (רמב"ן, ועיין בסוף דבריו, כשהוא מדבר על "אשר לא עשה כן לכל גוי").