הקדמה

"השתדלות" היא מאמץ להשיג דבר. אך המאמין שהכול נגזר מה' - מדוע יטרח ללא תועלת? הרי התוצאה כבר נקבעה!

שאלה זו נדונה בהרחבה הן בספרי מוסר והן בספרי מחשבה, ולא פסחו עליה גם ספרי הפוסקים, והמסקנה היא, שאין אפשרות להגדיר מהי מידת ההשתדלות הראויה. הדבר משתנה מדור לדור ומאדם לאדם, ואפילו אצל אותו האדם, כשהוא בדרגות רוחניות שונות.

במאמר זה ננתח את דרכי ההשתדלות של אבות האומה על פי מדרשי חז"ל, וננסה להעמיד זה מול זה שתי דרכי התנהגות: המשתדל מול זה שנוהג באופן פסיבי ומשליך את יהבו על ה'.

יעקב לעומת יצחק בהשתדלותם לשאת אישה

יעקב פעיל: הוא הולך בעצמו לחרן לקחת אישה. לעומת זאת. יצחק סביל: אברהם דואג לו ושולח את אליעזר עבדו לחרן לחפש עבורו אישה.

יעקב הולך לחרן עם אבנים טובות, אבל אליפז לוקח ממנו את הכול בדרך (רש"י לבראשית כט:יא). לעומת זאת, יצחק, אליעזר הולך לחרן עם שטר הירושה של אברהם כדי להביא אישה עבורו (רש"י לבראשית כד:י), ואיננו מפסיד אותו.

יעקב עובד שבע שנים ברחל, עבודה של "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני" (בראשית לא:מ). הוא מתנה עם לבן "ברחל בתך הקטנה" (ראה רש"י לבראשית כט:יח), ומוסר לרחל סימנים (מגילה יג), כדי שלבן לא יוכל לרמות אותו. לעומת זאת, אצל יצחק אליעזר מנסה את הנערה, וכשהיא עומדת בניסיון, אליעזר מקדשה ללא בירורים נוספים. אף שהתנאי היחיד של אברהם היה "מבית אבי"-, אליעזר מקדש את רבקה קודם ששאל "בת מי את" (רש"י לבראשית כד:כג), מכיוון שהיה בטוח בזכותו של אברהם.

יעקב, אף על פי שהלך בעצמו, לקח כסף עמו, עבד עבודה, התנה עם לבן, ונתן סימנים לרחל, למרות כל זאת - "ויהי . בבוקר והנה לאה"... (בראשית כט:כה). ואילו יצחק - הוא לוקח את רבקה, "ויביאה האהלה שרה אמו", ושוב היה ענן קשור לאוהל, נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה בעיסה, כמו בימי שרה אמו (בראשית כד:סז ורש"י).

אנו רואים את ההשתדלות שהשתדל יעקב כדי להשיג את הזיווג שמתאים לו. וגם הבריות היו אומרות עליו: "שני בנים לרבקה, שתי בנות ללבן - הגדולה לגדול, והקטנה לקטן" (בב:קכג) ואף על פי כן, לא הצליח יעקב.

לעומתו, ישב יצחק אביו בבית, וגם אליעזר שנשלח להביא לו אישה לא בירר בדיוק את שהוטל עליו, ולמרות כל זאת הגיעה האישה המיועדת ליצחק לביתו, ומיד הפך הבית לדמות המקדש על ידי הענן, הנר והעיסה, כנגד הארון, המנורה והשולחן.

גם במעשה דינה אנו רואים את דרכו של יעקב בנושא ההשתדלות, ולעומתה את התוצאות: במפגש עם עשיו החביא יעקב את דינה בתיבה, שמא ירצה עשיו לישאנה (רש"י לבראשית לב:כג, בשם ב"ר), ובסוף היא נלקחה לשכם: "לא ביקשת להשיאה למהול, הרי היא לערל. לא ביקשת להשיאה דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור" (ב"ר ו:ט).

יעקב לעומת יצחק בהשתדלותם בפרנסה

יעקב מבקש את העזים הנקודות, מפצל פצלות במקלות בשקתות המים "ליחמנה" ולהרבות צאנו (בראשית ל:לח), אך לבן מחליף את משכורתו: "אם כה יאמר: נקודים יהיה שכרך... ואם כה יאמר: עקודים יהיה שכרך" (בראשית לא:ח), ומשנה את המשכורת מאה פעמים (ב"ר ג:ט; ד:ג, וכן רש"י לבראשית לא:ז). ההשתדלות, המאמץ והתכסיסים אינם מועילים.

לעומת זאת, על יצחק מסופר :'ויזרע יצחק בארץ ההיא", שאינה חשובה, "וימצא בשנה ההיא", שאינה כתקנה, "מאה שערים", "שאמדוהו כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה" (בראשית כו:יב; ב"ר סד:ו וברש"י לבראשית כאן) - ללא מאמץ מצא פי מאה.

יעקב לעומת יצחק בהשתדלותם במאבק במתחרים

יעקב צריך לנהוג בערמה כדי לקבל את הברכות במקום עשיו. וגם עשיו, למרות השתדלותו במשך שישים ושלוש שנים לצוד את לב אביו בשביל הברכות, הפסידן (תנחומא ורש"י לבראשית כה:כז).

לאחר קבלת הברכות יעקב בורח מפני עשיו למשך שלושים ושש שנה (ארבע עשרה בבית שם ועבר ועשרים ושתיים שנה בבית לבן), "עד אשר תשוב חמת אחיך" (בראשית כז:מד)

ובתום שלושים ושש השנים הללו הוא שולח לעשיו מלאכים כדי להוכיח לו שלא נתקיימו בו הברכות: "'עם לבן גרתי': לא נעשיתי שר וחשוב" (רש"י לבראשית לב:ה); "'ויהי לי שור וחמור...': אבא אמר לי 'מטל השמים ומשמני הארץ': זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ" (רש"י לבראשית לב:ו): "'ואשלחה להגיד לאדוני, למצוא חן בעיניך': שאני שלם עמך ומבקש אהבתך."

נוסף לכך יעקב שולח לעשיו מנחה מן הבא בידו - אבנים טובות ומרגליות (רש"י לבראשית לב:יד) וגם עזים, רחלים, גמלים, פרות ואתונות. הוא משאיר רווח בין עדר לעדר "מלוא עין, כדי להשביע עינו" (רש"י לבראשית לב:יז), וגם מצווה את העבדים לומר: "לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו" (בראשית לב:יט).

ויעקב אינו מסתפק בכך: "ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר ואת הגמלים לשני מחנות" (בראשית לב:ח). הוא מתכונן למלחמה. ובמפגש עצמו: "'והוא עבר לפניהם': אמר: אם יבוא אותו רשע להילחם, יילחם בי תחילה" (רש"י לבראשית לג:ג). ולבסוף - "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (בראשית לג:ג).

ולמרות כל ההשתדלות שהשתדל יעקב בהערמה על עשיו, למרות השנים הרבות שחלפו, דברי הפיוס, המנחה, ההכנה למלחמה וההשתחוויות - למרות כל זאת, "נקוד על 'וישקהו' - מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צווארו של יעקב אבינו שיש, וקהו שיניו של אותו רשע" (ב"ר:ח). ועל המלה "ויבכו" אומר יונתן בן עוזיאל שעשיו בכה על שיניו שנשברו. לולא נס זה לא היו מועילות כלל כל השתדלויותיו של יעקב.

אצל יצחק המצב שונה: ישמעאל רב אתו על הירושה (רש"י לבראשית כא:י),. ואת מלחמתו לוחמת שרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם. יצחק" (בראשית כא:י).. ואברהם ממשיך: "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה, אל ארץ קדם" (בראשית כה:ו).

ולבסוף - "ויקברו אותו יצחק וישמעאל". מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את- יצחק לפניו (ב"ר ורש"י לבראשית כה:ט), שלא כמו עשיו, שעיכב אפילו את קבורתו של יעקב במערת המכפלה, עד שהרגו חושים בן דן (סוטה יג), אף על פי שהשתדל יעקב לסלק את חלקו - מהמערה בכל הנכסים שהביא מפדן (שמו"ה לא:יז, וברש"י . לבראשית מו:ו; נ:ה וכן בילקוט שמעוני קסב ופרקי דה"א פ:לח).

לכאורה יש לנו כיוון ברור של יעקב, המשתדל ואינו מצליח. כל מה שהוא משיג, הן בזיווג, הן בפרנסה והן במלחמה - הכול בנסי שמים. לעומתו יצחק, שכמעט שאינו משתדל לא בזיווג, לא בפרנסה ולא במלחמות ומריבות - מן השמים מסובבים שכל רצונותיו מתקיימים.

ובעניין עשיו: "היה יעקב 'מחזיק באוזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו' (משלי כו:יז). משל ללסטים שהיה ישן על פרשת דרכים. עבר חד ומעורר ביה. אמר ליה: קום לך, חיותא בישא שכיח הכא, קם שרי מקפח ליה (אדם ניסה להעיר את הישן כדי להצילו מסכנה, והתברר שהעיר את הליסטים). כך אמר לו הקב"ה ליעקב: לדרכו היה מהלך, ואת משלח אצלו 'כה אמר עבדך יעקב" (ב"ר ה:ג; ילקוט משלי כו). כלומר: עשיו הלך לו לדרכו שלו, ולא חשב להתנכל ליעקב, אילולא שלח יעקב את מלאכיו. וזהו "מחזיק באוזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו" (עי "לקח טוב", בראשית, עמ' קפו). גם לאחר שדיבר המלאך עם יעקב על העתודים בחלום - אומר הרמב"ן: "ומכאן ואילך לא יעשה יעקב מקלות, כי בוטח בה. ישוגב" (רמב"ן לא:י).

אך חלילה לנו להרהר אחר מידת אמונתו של יעקב בהשגחת הי: אין ספק שאמונתו זו הייתה מוחלטת ושלמה, כדברי הרמב"ן: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד. אלא, אם יעשה המצוות, יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם, יכריתנו עונשו - הכול בגזרת עליון" (רמב"ן שמות יג:טז). ברור היה ליעקב, שהשתדלותו לא תשנה את גזרת העליון, אך לפי הבנתו, דרגתו הייתה של חיוב להשתדל, ועל כן, לפי גדולתו וקדושתו נתבע על כך בדקי-דקות. נוסף על כך אנו רואים, שאת כל רכוש שכם שנפל לידיו לא הסכים יעקב לקחת, אלא קברו תחת האלה (בראשית לה:ד), ואף את כל הרכוש שהביא מפדן ארם נתן לעשיו, "שאמר: נכסי חוץ לארץ אינן כדאי לי" (רש"י לבראשית מו:ו). הנהגות אלו ודאי אינן של "משתדל", כי אם של מאמין גדול שהכול בגזרת עליון ושלא ישתנה דבר אם ייקח את הרכוש אם לאו.

אצל יצחק, לעומת זאת, לא מצאנו טענה על מיעוט השתדלותו או על הסתמכותו על הנס בזיווגו, בפרנסתו ובשאר הנהגותיו, דבר המלמד שבדרגתו אין צורך - בהשתדלות ומלאכתו נעשית בידי אחרים.

הנהגתו של אברהם בהשתדלות

ולכן, כאשר אברהם אבינו מציל את סדום, והוא זוכה מן הדין בכול, ומלך סדום מתחנן לפניו "תן לי הנפש והרכוש קח לך", אברהם אינו לוקח "מחוט ועד שרוך נעל" כדי ש"לא תאמר אני העשרתי את אברם" (בראשית יד:כא). ואומר -רמב"ן לבראשית יד:כ, שמלך סדום "ביקש הנפש בדרך צדקה, ואברהם בטח באלוקיו שייתן לו עושר ונכסים וכבוד, ולא רצה לקחת ממנו דבר", כיוון שהאמין שכל קצבתו מהי: אם ייקח, לא יהיה לו יותר, ואם לא ייקח, לא יהיה לו פחות.

כשבא אברהם לקנות את מערת המכפלה, רוצה עפרון לתיתה לו בחינם, ואברהם איננו מסכים. ואף שעפרון מתעקש - "'ביני ובינך מה היא ואת מתך קבור' (בראשית כג:טו): בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה לכלום, אלא הנח את המכר ואת מתך קבור" (רש"י בשם ב"ר) - אברהם מעכב את הקבורה, עד שהוא משלם עבור השדה בכסף מלא; כלומר: הוא איננו מאמין שיחסוך כסף על ידי מתנה זו.

לעומת זאת, כאשר אברהם בא לארץ, ויש בה רעב, והוא יורד מצרימה "כי כבד הרעב בארץ" (בראשית יב:י) - לא מועילה לו השתדלות זו, שכן הוא מגורש משם. ואומר רמב"ן לבראשית יב:י: "יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב, עוון אשר חטא, כי האלוקים ברעב יפדנו ממוות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שם הרשע והחטא."

ובמצרים אברהם מחביא את שרה בתיבה (ב"ר מ:ח), וכשמוצאים אותה הוא אומר שהיא אחותו, פן יאמרו "אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו" (בראשית יב:יב). גם השתדלות זו אינה מועילה, שכן נודעת להם האמת על ידי נסי ה' בנגעים. ואומר רמב"ן על בראשית יב:י: "אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון, מפני פחדו כי יהרגוהו, והיה לו לבטוח בהי שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלוקים כוח לעזור ולהציל." ומשמע מדבריו שחטא זה אף גרם לגזרת "כל הבן היילוד".

במלחמת המלכים, כאשר התייצבו מול אברהם ארבעת המלכים שניצחו את החמישה, הלך אברהם להשתדל להציל את לוט, ולקח עמו את חניכיו לעזרה (בראשית יד:יד). לבסוף לא זו בלבד שכל הניצחון היה נס, אלא הוא אף גרם לגלות מצרים, מכיוון שעשה אנגריא בתלמידי חכמים (נדרים לב).

ושרה גם היא משתדלת להיבנות מהגר. אך מה שיוצא מכך הוא הרס: נולד ישמעאל שמסכן את יצחק ובניו רודפים את בני ישראל עד היום. בענייני פרנסה ורכוש אברהם אינו משתדל, אך הוא משתדל בעניינים הקשורים לפיקוח נפש ולבנים. השתדלות זו לא רק שלא הועילה לו, לא בירידה למצרים, לא בשרה, לא בתוספת חיילים לצבא, אלא להיפך: עם ישראל נענש לדורות על ריבוי השתדלות בירידת מצרים, בגזרת "כל הבן היילוד" ובשאר צרות בני ישמעאל. כל זאת בהתאם למדרגתו של אברהם אבינו, שחשב שדברים אלו מצדיקים השתדלות.

השתדלות בני ביתו של אברהם

בביתו של אברהם אבינו גדל לוט: "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואוהלים" (בראשית יג:ה). ומסביר רש"י על פי המדרש (ב"ר מא:ג): "מי גרם שהיה לו זאת? הליכתו עם אברם." אבל לוט אינו מבין זאת, ואינו שומר על רועיו מגזל (ב"ר מא:ה), וכאשר הוא נפרד מעל אברם, הוא בוחר את כיכר הירדן, "כי כלה משקה" (בראשית יג:י), כדי להוסיף עושר ותענוגים. לבסוף כל עושרו של לוט נשלל, עם כל רכוש סדום, על ידי ארבעת המלכים (בראשית יד:יא), ואפילו את נפשו הוא אינו מציל.

אברם מציל את סדום, ואף משיב להם את הרכוש כמתנה, אך לוט ממשיך בדרכו, משתדל להרבות עושר, ונשאר בסדום. לבסוף איננו זכאי אף להביט אל רכושו: "דייך להציל נפשות, אל תחוס על הממון... ובזכות אברהם אתה ניצול" (רש"י לבראשית יט:יז); "'ויתמהמה': תימהון אחר תימהון - אמר: כמה איבוד בכסף וזהב אבנים טובות ומרגליות" (ב"ר נ:יא). כל מאמץ חייו להשתדל להרוויח ממון מתמוטט בפעם השנייה, ונפשו ניצלת רק בזכות אברהם.

בבית זה של אברהם גדלה גם הגר, בת פרעה, אשר עזבה את בית המלוכה במצרים כדי להיות שפחה בבית אברהם (ב"ר מה:ב ורש"י לבראשית טז:א). בזכות זה זוכה הגר להיות פילגש לאברהם ואם בנו הבכור. להתגלות מלאך ולנבואה (בראשית טז:י). אולם כאשר היא מגורשת עם בנה (בראשית כא:יד), והבן חולה מחמת עין הרע שהכניסה בו שרה, ואחזתו חמה עד כדי כך שעליה לשאת אותו על שכמה, עם אוכל וחמת מים (ב"ר נג:יז); המים כלים, ושניהם נתונים בסכנת חיים ללא מים במדבר, והי עושה לה נס של באר מים - במצב זה הולכת הגר וממלאה את החמת במים (בראשית כא:יט):

על פי דרגתה כבת-ביתו של אברהם נתבעת הגר על ידי חז"ל: "הגר מחוסרת אמונה הייתה" (ב"ר נג:יט), שלא הייתה צריכה למלא את החמת, וזאת למרות המדבר ולמרות הילד החולה שצריך לשתות הרבה (על פי רש"י לבראשית כא:טו). הייתה זו השתדלות מיותרת. המראה על חיסרון באמונה שהכול מה'. וודאי שאם נעשה נס, אין עוד מקום אף להשתדלות מועטת של מילוי חמת מים קטנה.

השתדלות בני יעקב

בצלו של יעקב אבינו גדלים השבטים. כאשר הם כועסים על חלומות יוסף למלוך עליהם, הם מחליטים: "לכו ונהרגהו, ונשליכהו באחד הבורות... ונראה מה יהיו חלומותיו" (בראשית.. לז:כ), ובכך הם חושבים לבטל את אפשרות קיום חלומותיו. אבל "אמר הקב"ה: אתם אומרים 'ונראה', ואני אומר 'נראה'. עתה נראה דבר מי יקום - שלי או שלכם" (ב"ר פד:יג). דווקא השתדלותם לבטל את החלומות הייתה הסיבה לקיומם, ויוסף הפך להיות מלך.

יהודה מנסה להציל את יוסף: "מה בצע כי נהרג את אחינו וכיסינו את דמוך לכו ונמכרנו..." (בראשית לז:כו-כז). אבל דווקא על ידי כך הוא גורם לאסון, שכן ראובן הכין את הצלת יוסף מן הבור. "וישב ראובן אל הבור. והנה אין יוסף בבור, ויקרע את בגדיו" (בראשית לז:כט). כלומר: לולא השתדלותו של יהודה להציל את יוסף, הייתה יכולה להיות לו הצלה גמורה על ידי ראובן, ויוסף היה שב הביתה. דווקא ה"הצלה" גרמה להורדת יוסף למצרים.

גם יוסף, העומד בכל הניסיונות הקשים במצרים, כאשר הוא פותר את חלום שר המשקים, ורוכש אוהב שבכוחו להצילו, מבקש ממנו "כי אם זכרתני. .. והוצאתני מן הבית הזה" (בראשית מ:יד). הייתה זו השתדלות מינימלית, לאחר ‎11 שנים קשות; וחז"ל מעידים: "מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים" (רש"י לבראשית מ:כג: ב"ר פט:ב). השתדלות כה מועטת, ולכאורה חיונית, גרמה לעונש כה חמור, של הוספת שנתיים בבית הסוהר (עיין בביאור על כך בחזו"א, "אמונה וביטחון" פב:ו, וכן ב"בית הלוי" וב"לב אליהו" במקום).

ראינו, שהשתדלותו של יוסף להיטיב לעצמו, והשתדלותו של יהודה להיטיב לזולתו, לא רק שלא הועילו אלא אף הזיקו. השתדלותם של השבטים להרע אף היא לא הצליחה, אלא הצמיחה טובה וישועה: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (בראשית מה:ה), כי הכול בגזרת עליון.

כשהשבטים פוחדים מיוסף לאחר מות אביהם, "והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" (בראשית נ:טו) - הם משנים מן האמת מחמת השתדלות להציל את נפשם, ומצווים לומר לו: "אביך צווה... אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, כי רעה גמלוך... וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" (בראשית נ:יז-יח). אז משיב להם יוסף: "התחת אלוקים אני, ואתם הושבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (בראשית נ:יט-כ) - אאכ) הייתי רוצה להרע לכם, כלום אני יכול?" (רש"י לבראשית שם), הרי ראיתם שמי שחושב ומשתדל להרע לחברו משיג את התוצאה ההפוכה אם אלוקים חשבה לטובה, ומדוע אנסה להרע לכם? מה שקצב הקב"ה, יתקיים, ומה שלא קצב, לא יצליח. על כן, אל תיראו; למאמין אין מקום לנקמה או להתנשאות.

סיכום

מההתבוננות בהשתדלות האבות ובתוצאותיה נוכל להסיק, שההשתדלות - גם זו המחויבת לפי דרגתו של כל אחד ואחד - אינה מועילה כלל, לא בפרנסה ולא במלחמה, לא במציאת בן זוג ולא בחיים ובכבוד - בין בניסיון להטיב לעצמנו ובין במאמץ להרע לזולתנו - הכול בגזרת עליון, לכל אחד לפי מצוותיו ועברותיו.

דבר נוסף נלמד ממעשים אלו, והוא שהשתדלות מיותרת לא רק שאינה מוסיפה, אלא גורעת, ואף נענשים עליה (כל אחד לפי מדרגתו). ומי שמשתדל יותר מן הדרוש, יתברר לו שדווקא השתדלויות אלו גרמו לו נזק והפסד. וכך כותב הרמב"ן (ויקרא כו,יא): "הדורש ה' לא ידרוש ברופאים, ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה', אחר שהבטיח ובירך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך... שאילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטא, ויתרפא ברצון ה'. אבל הם נהגו ברפואות, וה' הניחם למקרה הטבעיים... כיוון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות והוא לא מעדת הי ושחלקם בחיים..." כלומר: הנוהג להשתדל ברפואות גרם לכך שה' הניחם למקרה הטבעיים. אנשי עצת הי, שלא נהגו ברפואות. מתרפאים בעצמם, כאשר נגמר עונש חטאם, ואילו המשתדלים ודאי שלא מקצרים גזרת ה', אלא מאריכים מחלתם, ונצרכים להתאמץ ברופאים ורפואות בגלל השתדלותם.

כותב הרב דסלר (מכתב מאליהו א', עמי ‎181): "המשתדלים לנהל את הסיבות אל אשר יחפצו... ובכוחם וכשרון מעשיהם יאמרו להסב את הסיבות שתביאנה מסובבים כרצונם, ומ"מ יחד עם זה יבקשו מאת ה' שיצליח את מעשיהם... וכן מודים שיש להודות להשי"ת שנתן בהם הכוח לחשוב... באמת הם מבעלי השיתוף, כי משתפים את עצמם עם הבורא ב"ה בהנהגת העולם, ואחר כל אשר ידברו מדברי האמונה והביטחון עדיין הכפירה מושרשת בלבבם, כי בעומק לבותם יחשבו 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'."

ביבליוגרפיה

- רבנו בחיי בר' יוסף אבן-פקודה, "חובת הלבבות", שער הביטחון. - ר' יעקב ישראל בייפוס, ילקוט "לקח טוב", הוצאת תשב"ר הרב, רכסים, תשמ"ח:

- הרב יוסף יהודה-לייב בלוך זצ"ל, "שיעורי דעת", חלק ג', ' הוצאת נצח, ת"א, תש"ט.

- הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, "מכתב מאליהו", חלק א',

ירושלים, תשל"ח.

- הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, "מדרגת האדם - דרכי הביטחון",

הוצאת קרן מפיצי תורה ומוסר, ירושלים, תש"ל.

- הרב ישראל מאיר הכהן זצ"ל, ה"חפץ חיים", "חפץ חיים על

התורה", הוצאת ספרותי, בני ברק, תש"ך.

- הרב ישראל מאיר הכהן זצ"ל, ה"חפץ חיים", "משלי החפץ חיים".

- הרב שלמה וולבה שליט"א - "עלי שור", חלק בי, הוצאת בית המוסר

ע"ש להמן, ירושלים, תשמ"ו.

- הרב שמחה זיסל זיו זצ"ל, הסבא מקלם, "חכמה ומוסר", הוצאת רי

שמחה זיסל ליבוביץ, ניו יורק, תשי"ז.

- הרב יהודה-לייב חסמן זצ"ל, "אור יהל", הוצאת ר' שלום שבדרון,

ירושלים, תשל"ג.

- הרב אליהו כיטוב זצ"ל, "ספר הפרשיות" - בראשיתו הוצאת יד

אליהו כיטוב, ירושלים, תשמ"ה.

- הרב מנחם מנדל כשר, "תורה שלמה", ניו יורק, תשי"ב.

- הרב אליהו לאפיין זצ"ל:. "לב אליהו", הוצאת הוועד להוצאת כתבי

מרן, ירושלים, תשל"א.

- הרב ירוחם ליבוביץ זצ"ל, "דעת תורה", הוצאת דעת תורה,

ירושלים, תשל"ו.

- הרב יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, "אור יחזקאל" - אמונה, בני ברק,

תשל"ו.

- הרב יוסף דב סולובייציק זצ"ל, "בית הלוי עה"ת", ורשה, תרמ"ד.

- הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, החזון אי"ש, "אמונה וביטחון",

הוצאת ר' שמואל גרינמן, ירושלים, תשי"ד.

- הרב חיים שמואלביץ זצ"ל, "שיחות מוסר", הוצאת ישיבת מיר,

ירושלים, תשל"ג.

בתוך: מכלול, ה' תשנ"ג, עמ' ‎73-81.