(פרק מתוך עבודת גמר בנושא "שמשון")
ויאחזהו פלישתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחשתים ויהיה טוחן בבית האסורים (שופטים ס"ז, כא) .
הפלישתים מורידים את שמשון לעזה ובכך רואים חז"ל הענשה מצד ה', מידה כנגד מידה:
שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלישתים את עיניו. תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה (סוטה ט', ע"ב).
הפלישתים לעומת זה רואים בנפילת שמשון דבר מיוחד. הם שמחים בנפילתו בהבינם כי נפל בידיהם אדם מיוחד במינו בעל סגולה, שאינה טבעית (מלבי"ם).
אדם המקושר אל הקב"ה בעצם היותו "נזיר אלוהים" כפי שנודע להם מעצם הודאת שמשון. הפלישתים יודעים שהוא פועל בשם ה' ורואים בניצחונם על שמשון מאורע בעל מימד אלוקי, ויאמרו: נתן אלוהינו בידינו את שמשון אויבנו... (הרב ש' אבינר, מתוך מאמר על שמשון ב"במרחבים", עמ' 81) והנה סרני פלישתים חשבו לתת תודה לאלוהיהם על אשר נפל בידם שמשון אויבם ומחריב ארצם... (רלב"ג על אתר)
הפלישתים רואים בשמשון את מחריבם, רושם עוצמתו כה רב, שהוא כאדם יחיד נתפס כמחריב ארצם ולא כמי שפועל למען אינטרסים אישיים.
הפלישתים מנסים לבזותו ולהורידו מדרגת אדם נעלה וגיבור כפי שהכירוהו, לדרגה שפלה. באמצעות פגיעתם בשמשון הם נלחמים כביכול את מלחמת אלוהיהם בקב"ה. שמשון הוא שליח ה' וכיוון שהוא נתפס "בזכות אלוהיהם", הם שמחים בניצחון אלילם. בכך הפלישתים מעלים את המלחמה האנושית לרובד של מלחמה לא אנושית-אלוהית, כפי תפיסתם.
בראש וראשונה "וינקרו את עיניו" (שם, שם כא), וכידוע עפ"י חז"ל סומא חשוב כמת. לאחר מכן "ויהי טוחן בבית האסורים" (שם), מעסיקים אותו במלאכה "כבדה ובזויה" (רש"י ומצודת דוד).
הפלישתים אינם מסתפקים בפגיעתם בו כאדם, הם גם מנסים לנצלו ולהפיק ממנו תועלת כל עוד ניתן הדבר, ולכן "כל אחד ואחד הביא לו את אשתו בבית האסורים כדי שתתעבר ממנו" (סוטה י', ע"ב).[1] כמו כן הביאו הפלישתים את שמשון בפניהם, כדי שישחק לפניהם "וישמח אותנו בסיפור גבורותיו וכדומה" (מצודת דוד) ומתוך כך "שיראו כולם, ויתבאר להם מה הגיע להם מהטוב בנפלו בידם" (שם).
הפלישתים מנסים לפגוע בכבודו האנושי של שמשון, כשתוך כדי כך הם חושבים שהם פוגעים באלוקי ישראל. אולם, שמשון מוצא מתוך קושי זה את הדרך חזרה אל אלוקיו.
ואין ראוי שנחשוב שהיה כוח שמשון בשערות ראשו בדרך טבעי, ושלכן סר בסורם, ושב כוחו בהחזרתם לצמוח. אבל היה כוחו דבר ניסי בעוד שישמור נזירותו. וכאשר הלך אחרי עיניו וגילה סודו לשוכבת חיקו... נענש שסר ה' מעליו... אבל קרה אחרי צמיחתו שהוליכהו לשחק בו בבית אלוהיהם והוא עשה תשובה מחטאו ושב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ויראהו מצרתו. (ר"י אברבנאל מפירושו לפרק ט"ז) .
שמשון קורא אל ה' ממעמקים בהם הוא נמצא: "ויקרא שמשון אל ה' ויאמר אדו-ני ה', זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלוהים, ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלישתים" (שם ט"ז, נח). שמשון הנתון במצב כה קשה עדיין זוכר את יעודו: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים" (שם, י"ג, ה), והוא מבקש: "זכרני וחזקני נא" - אמר רב: אמר שמשון לפני הקב"ה: רבש"ע זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום" (סוטה י', יב).
שמשון מנהיג את ישראל באורח קדוש, ונזהר מאוד שלא ליהנות מרכוש וסיוע של הציבור. בזכות הנהגה זו שמשון מבקש לנקום בפלישתים. לא למענו, אלא למען הצלת ישראל ולמען קידוש שם שמים ברבים. הוא אף מוכן למסור את נפשו למען מטרה זו: "נקם אחת משתי עיני" - "ושכר עין השנית - הנח לי לעוה"ב. וכאן פרע לו שכר אחת מהן."[2] שמשון מוכן למסור נפשו ולדחות קבלת חלק משכרו לעוה"ב, אך אין הוא מבקש להציל את עצמו. הוא אף מודע לכך ש"תמות נפשי עם פלשתים" (שופט' ט"ז, ל):
להודיע מה שעשה 'השם לקנאת כבודו במה שהיו הפלישתים מייחסים לאלוהיהם נפילת שמשון בידם... וזה שכבר השיב לשמשון כוחו שגבר להנקם מהם ונפשו לא חיה כי הוא היה ראוי לכך, מצד התפתותו בדברים הפחותים האלה. ולזה שאל שתמות נפשו עם פלישתים, לפי שלא היה ראוי לו אז לעשות לו נס גדול מזה... (רלב"ג בסיכום הפרשה, כ"ב).
שמשון מבקש נס כדי לנקום בפלישתים וזאת מתוך מטרה עיקרית לקדש שם שמים. הפלישתים רצו להפחית מכבוד ה' ע"י פגיעתם בשליחו, אך הנס שהוא מבקש אמור להוכיח את קנאת ה' לכבודו:
ולבסוף אף בתפילתו "תמות נפשי עם פלישתים" זכה לקדש שם שמים, שרצה לתקן את החסרון בקבלת מיתה על עצמו (הרב א"א דסלר, "מכתב מאליהו" כרך ב', עמ' 273).
שמשון מבקש מהנער המנחה אותו כי יניח אותו על העמודים בכדי שיוכל להשען אליהם ו"לא רצה לגלות מחשבתו אף ברמז קל לנער" (מלבי"ם), על כן הוא מבקש להשען ב"קצת גופו" (שם), אולם הוא סומך את גופו "בכל כוחו" (שם).
ברגע זה מכריז שמשון: "תמות נפשי עם פלישתים" - אין אני עושה זאת למעני, אלא למען כלל ישראל ולמען קדוש שמים.
פעולה זו מביאה נזק רב לפלישתים: "... ויפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו (שופטים ט"ז, ל).
ר"י אברבנאל מבאר את הקשר בין הידיעה בסוף הפרשה "והוא שפט את ישראל עשרים שנה" לסיפור מותו:
... והוא שפט את ישראל עשרים שנה, להעיד שבעת התשועה שנעשתה לו בעין קורא מת שמשון, רוצה לומר במיתת גבורותיו ותשועותיו, כי עד אותו זמן היה האלוהים עמו ומשם ואילך התחילה מפלתו... ולא נעשתה עוד תשועה כי אם בשעת מותו... להגיד כי הייתה התשועה הזאת ממין התשועה שנעשתה לו שמה וכאילו באותה שעה בעין קורא מת כפי הכבוד, וכאן ספר שמת כפי מספר חייו.
כבר לפני תשועה אחרונה זו, שמשון מת מבחינת קיום יעודו (מיד לאחר תחילת קלקולו, שוב אין הוא מכה בפלישתים), אך בתשועה זו הוא תוזר בתשובה ודבק ביתר עוז במקור החיים - בקב"ה. התרחשותו הרוחנית באה לידי ביטוי גם בצד הפיסי: "ויחל שער ראשו לצמוח כאשר גולח (ט"ז, נב) וכפי שפירש המלבי"ם: "במהירות שלא כדרך הרגיל."
חיות זו נשמרת ומהדהדת במשך עשרים שנה נוספות:
"וישפוט את ישראל עשרים שנה", וכתוב אחד אומר: "והוא שפט את ישראל עשרים שנה" א"ר אחא: מלמד שהיו פלישתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו[3] "וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול בקבר מנוח, והוא שפט את ישראל עשרים שנה" (ט"ז, לא).
מסכת חיו מתחילה במחנה דן, בין צרעה ובין אשתאול, והיא מסתיימת באותו אזור. תחילת פועלו מתוך פירוד מעם ישראל כשהוא לוחם יחידי, וסוף חייו באיחוד המשפחה (למען העלאתו לקבר ישראל), ובקבלתו כשופט ישראל. תחילתו של שמשת כפעמון הנע בין השבטים יהודה ודן. בסופו של שמשון נדם הפעמון ופסקה תנועתו "והוא שפט את ישראל". במותו נגרם מעין מיזוג בין התכונות השיבטיות השונות שהשתקפו באישיותו.
בתוך: מכלול ו, סיון תשנ"ג, עמ' 9-12.
[2] רש"י על אתר עפ"י המדרש המובא בתלמוד ירושלמי, סוטה א', ה"ח.
[3] ילקוט שמעוני לשופטים רמז ע"א עפ"י ירושלמי, סוטה ה', ה"ח.