מצאנו מפרשים שתמהו על ההסתמכות על משתה הנישואין אצל לבן הארמי כמקור לתקנת משה לעשות סעודת נישואין ז' ימים. כך בירושלמי, כתובות פ"א, ה"א: "משה התקין שבעת ימי משתה". פירוש קרבן העדה: "התקין כל זה משה, דכתיב ביעקב אבינו ששמח שבעת ימי המשתה כשלקח את לאה. זהו שאמר לבן ליעקב (בראשית כט, כז): 'מלא שבע זאת'. כלומר שיחוג את שבעת ימי המשתה של לאה, ואחרי זה יוכל לקחת את רחל". וכן בפרקי דרבי אליעזר ט"ז, ועוד. ונראה בעיני זר ומוזר שמעשה לבן יהיה המקור לתקנת משה לעשות סעודת נישואין ז' ימים (גלזנר, דור דורים, עמ' שעה, שעז, תשמ"ח, ואחרים).

בדומה לזה יש מקום לתמוה על הלימוד המוזר ממעשה שמשון - שלקח אשה מן הפלשתים הערלים ועשה אצלם בתמנתה הפלשתית משתה ושמחה - כאסמכתא לשבעת ימי המשתה. כדוגמת פרקי דרבי אליעזר (סוף פרק טז, והשווה ל"ו. ובילקוט שופטים יד, רמז ע) "שבעת ימי המשתה ממי אנו למדין? משמשון נזיר א-להים, כשירד לארץ פלשתים ולקח לו אשה ועשה ז' ימי משתה ושמחה וכו'.

אסמכתא זו ממעשה שמשון, למען האמת, אינה טורדת במיוחד את נושאי הכלים בהלכה ובדרוש. הללו חוזרים להזכירה מפעם לפעם ללא עוררין.

לסוגיא זו נייחד את דיוננו.

אמנם רד"ק (שופטים י"ג, ד) כבר היקשה על מעשה שמשון, ופירש על פי הסברה כי "הנשים אשר לקח בתמנתה ובעזה ובנחל שורק, גייר אותן והשיבן לדת ישראל, כי חלילה משופט ישראל ומושיעם להתחתן בפלשתים, ועובר על לאו ד'לא תתחתן בם' (דברים ז', ג)... לסברה זו מוצא רד"ק חיזוק וסיוע במה שלא נמצא בכתוב שנענש על זה, ולא נאמר שעשה רע בעיני ה'. אלא להפך, הבורא היה מצליחו במלחמתו בפלשתים.

פרשנות בלשון זו למעשה שמשון מובאת גם בספר חסידים (סימן קסז, מוסד הרב קוק). הדגש על האיסור לבעול ארמית נובע גם מן החשש שמא ימצאו לזה צידוק או היתר ממעשה שמשון הגיבור שבעל ארמית, ואף על פי כן, עשה לו הקב"ה נסים. הטיעון החוזר הוא כי יש לומר ששמשון היה דוחקן וגיירן וכן הוולדות(?). הבאת העניין בהקשר הזה הייתה הזדמנות וצורך ללמד זכות על שמשון. בין השיטין מהדהד ויכוח מוסווה עם פרשנות והבנה אחרות ובלתי מחמיאות לקשריו של שמשון עם בנות פלשתים. אולם שם, בסימן תרי"ט, נאמר על שמשון שחרף היותו גיבור בגיבורים נכשל עם בנות פלשתים והכול הוא מפני שהיה רגיל בין הנוכריות (על משקל מה שאמרו בבראשית רבה צ"ח, יד: "שמשון בן מנוח מצוי בין הנשים"). אולם בהמשך הסימן העיר לגבי הכתובים בתנ"ך:

"בכל מקום שכתוב נכרית הכוונה לגויה או גיורת. ומה שכתב רלב"ג (שופטים י"ד, ב) לגבי הפלשתית מתמנתה שאמרו חז"ל שהוא גיירה תחילה. וכיו"ב אמר לגבי דלילה (שם ט"ז, ד), לא מצאתי אצל חז"ל כדבר הזה".

החזיק בדעת רלב"ג מהרש"א (סוטה ט, ע"ב ד"ה "תחילה") דההיא דתמנת שלקחה לאישות היינו לאחר שגיירה.

הנחה זו מתכוונת להסביר מדוע אומרת הגמרא בסוטה, שתחילת קלקולו בעזה ולא בתמנתה, שהרי המעשה בלקיחת האשה בתמנתה, קדם למעשה עזה. מהרש"א חולק בהסברו זה על פירוש רש"י ששאל למה תחילת קלקולו בעזה ולא בתמנתה? והשיב שלקיחת האשה בתמנתה לאו קלקול כולי האי, שלקחה לאשה דרך נישואין ולא בא עליה בזנות. וכן תוספות שאימץ לסוטה ט, ע"ב: בתמנתה דרך נישואין היו, ואף על גב דגויה הייתה. משיג על זה מהרש"א ומעיר, דאף בשאר אומות אסרה תורה דרך חתנות ואישות. הרי אם נאמר שאת האשה בתמנתה לקח שמשון בדרך נישואין מבלי שגיירה, מהווה עצם החיתון הזה איסור דאורייתא והוא קלקול חמור יותר ממה שבא עליה בדרך זנות בעזה, שאיסורה הוא רק בגזירה מדרבנן.

אל סיעת המפרשים הסוברים ששמשון גייר את האשה מתמנתה מצטרף גם קרבן העדה (לירושלמי סוטה א, ח, ד"ה: "דרך נישואין הווה") זה שבתמנת, ומסתמא גיירה ולא הווה קלקול כולי האי. ומצטטו "עץ יוסף" לבמדבר רבה ט', כד. עוד נזכיר את חידושיו של מהר"ץ חיות לסוטה, בבלי שם, בצטטו את דברי מהרש"א, מעיר שבכל דבריו קדמוהו הרמב"ם, (הלכות ביאה, פ' י"ג הלכה יד). ולא דקדק בכל זה. שהלא הרמב"ם מדבר על גיורים שגייר אותן שמשון שלא כדין, והכתוב החשיבן כגויות (ראה להלן). על כל פנים כדי שהמסר של מהרש"א יהיה תואם להסבר של רמב"ם, סובר מהר"ץ חיות שהאשה דתמנת גיירה עצמה מפני שביקשה להינשא לאיש חשוב ועל כן הגירות לא הייתה מושלמת.

הטיעון ששמשון גייר את בנות הערלים אשר לקח מעלה שאלת בירור, מדוע שתק הכתוב ולא הזכיר המעשה הזה, שהוא כל כך חשוב ומהותי לשופט ישראל ולנזיר א-להים, ולו במילה אחת מפורשת. וכן אם גייר את האשה מתמנתה הכיצד נשאר לעשות את ז' ימי משתה החתונה (או ‎14 ימי משתה: ז' ימים שנהגו הבחורים לחגוג לפני החתונה, וז' ימי המשתה שאחרי החתונה, כך בפירוש האפו"ד, מובא אצל אברבנאל, שופטים י"ד, ח') בבית הפלשתים הערלים ולשמוח ולסעוד עם חבר מרעיהם הערלים. ואין לומר כי עשה כל זה כי תואנה הוא מבקש מפלשתים, שהלא התואנה היתה סיבה מעם ה', ובלתי נודעת לבני אדם, כל המהלך הזה היה מהלך א-להי נסתר מתודעת שמשון. אלא אם כן תאמר שלקיחת נשות פלשתים הערלים הייתה אמנם מלכתחילה תחבולה מודעת ומחושבת בלב שמשון לעשות בפלשתים נקמה. אולם מן הכתוב כפשוטו אין לסברה הזו אחיזה.

עוד זאת, אם נאמר שמעשה גיורן היה מסורת שבעל פה, אלא שחשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדות מפני ששמשון גייר אותן שלא על פי בית דין, וגם עצם הסכמתן להתגייר הייתה בשביל להשיג תועלת בזה שהן נישאות לאדם חשוב, מכל בחינה שהיא לא הייתה כאן גירות מושלמת (כדברי הרמב"ם, הלכות ביאה, פ' י"ג). נוסיף לתמוה: מדוע התעלמו מדרשי חז"ל למקורותיהם מן הגיור, אם כגיור מושלם ואם כגיור כלשהו (לא נזכר בבראשית רבה, י"ג. במדבר רבה ט', כד. שם י"ד, ט, ע"ב, י, ע"א. שם תוספתא פ"ג, טו. ירושלמי סוטה, פ"ט, ה"ח. מכילתא ט"ו, ב. תנחומא בשלח י"ב. וכן ילקוט שמעוני, תורה רמ"ג, שם נ"ך, סט). מדוע לא הזכירוהו בצורה ברורה ומפורשת כמעשה ראשון במעלה בחשיבותו, ובאופן זה להקל במידה כלשהי מחומרת המעשה כפי שהוא מוגדר בכתוב: לקיחת אשה מפלשתים הערלים, מעשה המתואר בהרחבה בצורה בלתי מחמיאה הן בכתוב, ובמיוחד במדרשי חז"ל?

דוגמא לביקורת מפורשת בעניין הזה, מה שמובא בבראשית רבה פ"ה, (ובסוטה י' ע"א; ירושלמי סוטה פ"א, ה"ח. במדבר רבה ט' כד, ילקוט כאן, סימן קמה. ילקוט שופטים, סימן סט) בדורשם מדוע אמר הכתוב בבראשית ל"ח, יג, שיהודה עלה תמנתה, וכאן אצל שמשון (שופטים י"ד, א): "וירד שמשון תמנתה", אומר הדרשן: עלייה ליהודה, שנתעלה בה, שהייתה לשם שמים, שהעמיד מלכים, לפיכך כתיב ביה עלייה. ושל שמשון שנתגנה בה, שלא הייתה לשם שמים, שהוא נושא גויה, כתיב ביה ירידה. וכן בבמדבר רבה י"ד, ט, על הפסוק בבראשית מ"ט יז: "ויפל רכבו אחור", שעניינו מיוחס לשמשון: שנזרק שמשון מן אחיו שלא רצה לישא אשה מבנות אחיו כי אם מבנות פלשתים (נדחקו מהרז"ו ורד"ל בפירוש המדרש).

לעומת הכתוב בספר שופטים, שלא הטיח אמירות מפורשות בשמשון שעשה הרע בעיני ה', שחטא בהתחתנו עם נשים פלשתיות מן הערלים, ובכל פרקי חייו לא הוכיחו הכתוב על כך ולא אמר, דרך משל, על כן הענישו ה'. אלא, אדרבה, בפרקי חייו מסופר כיצד עשה ה' על ידו נסים שלא כדרך הטבע (דברי רד"ק, לעיל). הרי חז"ל לא נמנעו מלהוכיחו על כך ולהציג את דבקותו בנשים מבנות פלשתים כחטא מגונה.

כך מצאנו (בבמדבר רבה, ט', כד ובירושלמי, סוטה א, הלכה ח) דברים שדורש רב שמואל בר רב יצחק לגבי משמעות הפסוק "ויבאו עד כרמי תמנתה" (שופטים י"ד, ה) לפי העניין משתמע שאביו ואמו של שמשון ירדו עמו לבית הנערה הפלשתית בתמנתה על מנת לדבר עם הוריה. אבל הכתוב אינו אומר שבבואם בכרמי תמנתה הלכו העירה לבית הנערה. למה ירדו אפוא לתמנתה? דורש רב שמואל שתכלית בואם לתמנתה עד הכרמים, היתה כדי להראות לשמשון בחוש ובמשל שכרמי הפלשתים זרועים כלאיים, ואומרים לו, כשם שכרמיהם זרועים כלאיים כך בנותיהם זרועות כלאיים, כלומר שהן פרוצות בעריות, וממזרים מעורבבים מן הבעל והנואף. רצו באופן זה להניאו מכוונתו להידבק בפלשתית. אולם שמשון לא שמע להם. הוא הלך יחידי לתמנתה, כמו שנאמר אחר כך "וירד וידבר לאשה" (שם, ז').

תוכחה מפורשת מצאנו בגמרא סוטה ט', ע"ב. מובאת שם רשימה של אירועים המעידים שאדם מקבל מידי שמים לפי המידה שהוא מודד, בתוך הרשימה מובא: "שמשון בעיניו מרד, שנאמר (שם, ג): 'ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני', לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו" (וכן בבמדבר רבה ט', כד. ובירושלמי, סוטה א הלכה ח). על מכלול קשריו וזיווגו של שמשון עם בנות פלשתים אומר במדבר רבה ט', כד: "במעשה דלילה נשתלש בחטא (תמנתה, עזה, נחל שורק), נעשה מועד לעבירה".

וכבר תהו המפרשים מפני מה צריכים היו רבותינו להכביד ולהעמיס על שמשון עוד עבירות במה שאמרו (סוטה י', ע"א. במדבר רבה ט, כד) שגם אחרי שניקרו הפלשתים את עיניו ונכלא בבית האסורים המשיך לעבור עבירות והתאווה לזנות עם נשים נשואות מן הפלשתים.

כך דרש רבי יוחנן את הפסוק המתאר את מעשי שמשון בבית האסורים: "ויהי טוחן בבית האסורים" (שופטים ט"ז, כא) "אין טחינה אלא לשון עבירה (כלומר מזנה). וכן הוא אומר באיוב ל"א, י: 'תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין'. ומוסיף להסביר: "מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר ממנו". ומוסיף על זה רב פפא בפתגם מקובל, שיש בו התרסה ועוקץ אירוני כלפי שמשון: לפני מי ששותה יין נותנים יין (קמי דשתי חמרא - חמרא) כלומר לפני כל אדם מביאין מה שהוא רגיל בו. והוא שאירע בשמשון, שמה שעסק בו הוא שהביאו לפניו.

ודרך הדרש הזה על שמשון רחוק (רד"ק לשופטים, שם). אף רש"י הסתפק באומרו: ורבותינו פירשו מה שפירשו (שופטים, שם). קשה עוד הדרש, שהלא אפשר לפרש טחינה כפשוטה, שהייתה, כידוע, מלאכה קשה ובזויה שנהגו להטיל אותה על שפחות ועבדים פחותים ושבויים, ככתוב: "עד בכור השפחה אשר אחר הרחים" (שמות י"א, ה). הטילו מלאכה זו על שמשון כדי לבזותו. ולי נראה שרבי יוחנן דרש על הדרך הזו כדי ללעוג לפלשתים דווקא, שמבזים את עצמם במה שנזקקים לגיבור ישראל ומחזרים להשיג ממנו תועלת באופן הנקלה הזה בביזוי נשותיהם.

נדחק המהרש"א לפרש את הגיון הדרש (סוטה י, ע"א, ד"ה "ויהי") וכתב, דרשו הפסוק הזה כך, שאם טחינה כפשוטה צריך היה להיות כתוב "וטחן להם", משמע בעל כורחו. הדיוק בלשון "ויהי טוחן", מלמד שעשה עבודה זו לא כעונש אלא מרצונו. ונדחקו עוד מפרשים לפרש הגיון הדרשה הזו, כדוגמת עיון יעקב (לעין יעקב בסוטה, שם). פירש רבי יוחנן טחינה שלא כפשוטה, אלא מלשון זנות, שהלא להלן בסוטה, שם, פירש ששמשון חיגר בשתי רגליו היה, אם כן לא היה יכול להלך ולסובב את אבן הרחיים. ניראה הרי"ף, בעין יעקב, סוטה שם, כמה נדחק להביא פירושים רחוקים כגון: דדריש בבית האסורים, לרמוז שהיה טוחן ובועל הדברים האסורים. ואם טוחן ברחיים סתם כפשוטו, מה לנו לידע אם היה טוחן שם או עושה מלאכה אחרת, אלא לדרוש שהיה בועל נשי הפלשתים. וכל המדרש הזה נשמע רחוק ודחוק).

על כל פנים, קשה להבין פשר ההיתלות הזו של רבי אליעזר הגדול במשתה הנישואין שעשה שמשון כאסמכתא וכראיה הלכתית לז' ימי המשתה של הנישואין בישראל.

יהיה מקום לומר, שבדומה למשתה אצל לבן הארמי, אף משתה הנישואין אצל שמשון מובא בספר שופטים ומתואר כמנהגא בעלמא שהיו נוהגים בזמן ההוא אצל הקדמונים, בתוכם נכבדים מאומות העולם קודם מתן תורה ולאחריו. בהתאם לכך (כדברי הרמב"ם אבל פ"א, ה"א), תיקן משה מנהג זה כתקנה מחייבת לישראל.

דבר זה מסביר את פשר משתה הנישואין אצל לבן הארמי ואצל שמשון שהיו שותפים בו גם הנכרים מקרב אומות העולם. פירוט סיפורי המשתאות והכללתם בפרקים הביוגרפים של יעקב אבינו ושל שמשון מוצדקים, כיוון שבהם התרחשו אירועים נוספים ומיוחדים במינם. הם מסבירים, דרך משל, כיצד קרה שיעקב נשא תחילה את לאה במקום את רחל ובד בבד למתוח זיקה בעלת משמעות בין חילוף רחל הצעירה בלאה הבכירה, שיש בו מידה מסוימת של עונש ליעקב, כנגד מידה מסוימת של חטא, שהחליף את עשיו הבכור, בצעיר, ועל זה אמר יצחק (בראשית כ"ז, לה): "בא אחיך במרמה" (תנחומא ישן, ויצא י"א. בראשית רבה ע', יט).

באשר לפרשת שמשון, עניינו של סיפור משתה החתונה להעיד ולאשר שנישואי שמשון עם בת פלשתים הם מאת ה', "כי תאנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים י"ד, ד). יש לשים לב כי סיפור החידה שחד שמשון למרעיו ומתן שבעת ימי המשתה למציאת פתרונה (שם, ב) בא מלכתחילה לצורך שעשוע ועליזות הרגילים במשתאות ושמחות של חתונה, שהלא שמשון לא חזה ולא שיער, שאשתו תגלה לפלשתים את פתרון החידה. בפועל, אחרי המעשה, מסתבר לקורא שעניין החידה והנקמה בפלשתים שבאה כתוצאה ממה שחרשו בעגלתו, היו תכניות מאת ה' לתת לשמשון תואנה לנקום בפלשתים. כל זאת מבלי ששמשון יהיה מודע לכך מלכתחילה.

כמו כן, בדומה לקשר הסמוי בין חטא לעונש הנמתח בפרשת המרמה אצל יעקב, קיים גם בפרשת שמשון קשר בעל משמעות בין הליכתו של שמשון אחר עיניו, שהייתה במעשה "עיניים" זה מידה של חטא, לבין ניקור עיניו על ידי פלשתים שמשקפת את מידת העונש. ובניסוחו של ירושלמי, סוטה א', ח : "שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו הפלשתים את עיניו". אמירה דומה לזו נמצאת במשנה בבלי, סוטה ט, ע"ב. אולם בגמרא שם החריף הניסוח: "שמשון בעיניו מרד" וכו' (וכיו"ב בבמדבר רבה ט', כד). שואלים רבותינו בכל המקורות הללו, הא כיצד בעיניו מרד? והלוא הכתוב בשופטים (י"ד, ד) אומר "כי מה' היא, כי תאנה הוא מבקש מפלשתים". שמשון קיים אפוא שלא בידיעתו את רצון ה' והגשים את התכנית העליונה להתנקם בפלשתים, מדוע נחשבו לו נישואיו עם בנות פלשתים כמרידה? השאלה נעוצה בעצם בקוצר השגתנו להבין את דרכי ההשגחה הא-להית, ובעיקר את היחס שבין הגזירה וההכרח לבין הבחירה החופשית והרשות נתונה. יהיה עלינו, בכל אופן, לזכור ששמשון לא ידע סיבה נסתרת זו של ההשגחה. ודבקותו בבנות פלשתים הייתה מפני שנמשך אחרי מראה עיניו. ובלשון הגמרא בסוטה ט, ע"ב: "כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל". על מעשי שמשון אמר ר' יצחק (בבמדבר רבה ט', כ"ד, וכן בירושלמי סוטה א', ח): "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג', לד). כלומר: בדרך שאדם רוצה ללכת, בה מוליכים אותו. אחז בפירוש הזה מהרש"א (לסוטה ט, ע"ב, ד"ה "ואיני", ו"פני משה" לירושלמי סוטה, שם).

נראה לי שפירושו של מהרז"ו לבמדבר רבה ט', כד (לד"ה "וכה הוא אומר") מסכם את התירוצים בכיוון הרעיוני הזה, ויש בו מידה של התקרבות אל הנעלם והמופלא של דרכי ההשגחה, הגזירה והבחירה. בתמצית ניתן לסכמו, שיש להבדיל בין עצם ענישת פלשתים ביד שמשון על מעשיהם הרעים בשיעבוד ישראל, שהייתה גזירה מן השמים ועל כן מוכרחת, לבין האמצעים, התואנות והתחבולות כיצד להיפרע ולהתנקם בהם, שביסודם היו דרך בחירתו ופרי מעלליו של שמשון.

אלא שגם כאן, בתחום התואנה, הייתה מידה מסוימת של מעורבות יד ההשגחה. הקב"ה זימן לשמשון דרך תואנה, ששמשון בנטיית לבו ביקש ללכת בה. ובלשון מהרז"ו: "ביקש הקב"ה ליפרע מפלשתים על ידי תואנה וביד שמשון. ואם היה שמשון עומד בניסיון, היה ה' יתברך עוזר לו ליפרע מפלשתים שלא על ידי נשיאת אשה מהם באיסור, כי לענווים יעזור בדרך טובה וחן (על פי משלי, שם)" אולם שמשון נפתה ליצרו, נמשך אחר עיניו ובנות פלשתים ישרו בעיניו. כי חשק אותן ליופיין ולקחן לתאוותו אליהם (רד"ק, שופטים י"ג, ד). הרי "בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו". הקב"ה הניח לו שתהיה התואנה מפלשתים באופן זה כפי רצונו, ועזר לו להיפרע על הדרך הזו מפלשתים.

לעניין היחס שבין הגזירה העליונה וההכרח, לבין הבחירה החופשית במעשה שמשון, וצידוקה של מידת העונש כנגד מידת החטא, נזכיר עוד את ביאורו של רד"ק (שופטים י"ג, ד)

בעיקרו מבחין רד"ק בין שני שלבים בפרקי מעשיו ופועלו של שמשון. בתחילת פועלו הייתה לו, לשמשון, מרצונו ומבחירתו החופשית, כוונה טובה בלקיחת אשה מבנות פלשתים. תכניתו היתה למצוא, באמצעות האשה, תואנה להתנקם בפלשתים. כל זאת מבלי שיהיה מודע שדרך בחירתו ותכניתו עולות בקנה אחד עם גזרתו הנסתרת ותכניתו של הא-להים. במלים אחרות, התואנה שביקש שמשון מדעתו תאמה לתואנה העמוקה שבעצת הא-להים. עד כמה, או עד איזה גבול, הוא היה מודרך ומונחה מכוח הגזירה הא-להית לעשות ככה ולא אחרת, קצרה בינתנו מלהשיג. מה שמשתמע מביאורו של רד"ק הוא, שבמעשיו ובפעלו היה שמשון מוכרח לעשות כן מן ההשגחה העליונה בשביל הנקמה. עונשם של פלשתים נועד מעם ה', ובדבר הזה עשה שמשון שליחות מעם ה'. מה שאין כן בתחום הכוונה וההתייחסות הנפשית לפועל מעשיו. כאן הייתה הרשות נתונה לשמשון לכוון את כוונותיו כרצונו ובבחירתו.

מעין הדברים האלה כתב ריא"ף (ר' יאשיהו פינטו בביאורו "מאור עיניים" בעין יעקב, סוטה ט, ע"ב), המעשים עצמם היו מכוונים מן השמיים, לכן לא נענש על המעשה, אלא על כך שהוא עצמו לא עשאם אלא מפני שהלך אחר עיניו ולא עשה לשם שמיים. וכן "עץ יוסף", שם: ולכן על המעשה גופו לא נענש, רק על שהיא ישרה בעיניו.

נשאלת השאלה, מדוע תכניתו של ה' הייתה באמצעות בנות פלשתים דווקא. התשובה האמיתית היא, שלא-להים נתכנו עלילות ומאתו חשבון הסיבות, בבחינת: "מי תכן את רוח ה', ואיש עצתו יודיענו" (ישעיהו מ', יג). עם זאת, סובר רד"ק, שהתכנית על האופן הזה תאמה לתוקף הנסיבות, ובעיקר מפני שמדרגת עם ישראל באותו הדור לא הייתה ראויה לישועה בדרך נעלה ונחשבת יותר.

אחר כך, בשלב השני בפרקי מעשיו, מפרש רד"ק, נתקלקלו מידותיו המוסריות של שמשון. בראותו את יופייה של הפלשתית גברה עליו התאווה וחשק בה, ובכל יתר הפלשתיות, ולקחן לתאוותו. אמנם גם עכשיו, אחרי הקלקול, היו לקיחות הפלשתיות בפועל תואנה להינקם מפלשתים. אך שמשון הפסיד כוונתו הא-להית, שהייתה בעומק התואנה, בכוונתו הגופנית הבהמית אשר התערב בה. ולפיכך נענש וניקרו הפלשתים את עיניו, מידה כנגד מידה.

חרף הקלקול בכוונתו ובמידותיו המוסריות, הרי עצם פעלו בשלב השני בפרקי חייו המשיך להיות סיבה מאת ה', כי תואנה הוא מבקש להינקם מפלשתים, וזאת בהתאם למה שאמרו חז"ל: "כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל" (סוטה ט, ע"ב) - שמשון הלך, על כל פנים, אחר ישרות עיניו (לפני הגהת הב"ח), נמשך אחר נטיית לבו ואת בנות פלשתים לקח לתאוותו, ועל כך נענש. ודוק: שמשון נענש לאחר שחזר וחטא באותו חטא פעם שלישית בדלילה (יעקב ריישר, עיון יעקב, פירוש לעין יעקב, סוטה ט, ע"ב). וכבר אמרו בבמדבר רבה ט, כד, על מעשה דלילה: כיוון שנשתלש בחטא, נעשה מועד לעבירה.

דומה שפירושו של אברבנאל בוטה ומושחז במיוחד בעמדותיו הקטיגוריות הביקורתיות כלפי קטע זה בפרקי חייו של שמשון. כבר בשאלתו הראשונה לשופטים י"ד, מובעת הערכה קשה ובלתי מתפשרת בכל הנוגע לפעלו המוסרי:

"איך שמשון, בהיותו שופט את ישראל ובהיותו נזיר א-להים... איך בעל בת איש נכר! והיה לוקח בכל מקום אשה מבנות פלשתים הערלים? ואין ראוי שנסתפק במה שאחז"ל (רלב"ג) שהיה מגייר אותן ושהשיבן לדת ישראל, כי זה לא נזכר בכתוב... ולכן יקשה מאוד איך שופט ישראל ומושיעו היה מתחתן בבנות פלשתים ועובר בלאו ד'לא תתחתן בם".

הסגנון והניסוח הם משל רד"ק (שופטים י"ג, ד). אך בעוד רד"ק הגיע בסברתו למסקנה ששמשון גייר אותן והשיבן לדת ישראל, מגדיל אברבנאל את המבוכה וטוען בצורה החלטית שלא גייר אותן. בהמשך פירושו מבהיר אברבנאל את עמדותיו הביקורתיות מבלי לבאר, באר היטב, את הקושי והסתירה המשתמעת, בין ההכרח מצו הגזירה, לבין יכולת ההכרעה מצד רשות הבחירה. אישיותו של שמשון נתונה בכל מקרה לשבט ביקורתו, ומלות ההערכה, ככל שהן קשות ובלתי מתפשרות, צמודות וקשובות לדברי הכתוב. כך אומר אברבנאל שראוי שנאמר שעשה דברים אשר לא כדין, ושנתפתה אחרי כל אשה זונה שהיה מוצא. כל שכן לא היה הרוח הא-להי אשר בו מיושב ומסודר לעשות תשועות כשאר השופטים, ולא היה דעתו שלם. כדוגמת מה שהלך שמשון תמנתה וראה שם אשה וחשקה בנפשו ולא חשש שהיא מפלשתים הערלים ולא אמר שיגייר אותה. אבל הלך לבד אחר מחמד עיניו.

מצד אחד מנסה אברבנאל להסביר זאת בהסתמך על דברי הכתוב: "כי מה' היא" (שופטים י"ד, ד), שהאל יתברך נתן מקום לזה לשמשון כדי שתהיינה אהבותיו לגויות תואנה מפלשתים. מצד שני לא הבהיר בפירושו ולא נכנס למבוכת הסתירה, מדוע. אם כן, היו כל המעשים הללו, חרף המקום שנתן לזה ה' בלב שמשון, קלקולים קשים עליהם נענש בנקירת עיניים?

כנגד עמדתו הביקורתית של אברבנאל אומר רלב"ג בשמואל א', יב, בהתייחסו לנאמר שם בפסוק יא: "וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, ויצל אתכם מיד איביכם מסביב":

"...ופעם הושיעם [ה' את ישראל] על ידי השלמים מאוד כמו העניין בבדן ושמואל, וזה בדן שהוא שמשון (ראש השנה, כ"ה, ע"א) מצאנו לו מהשלמות שכבר עשה הש"י מופת על ידו, וכאשר קרא אל ה' ענהו וזה הורה על שלמותו והיותו באופן מה במדרגת הנביאים, כי המופתים לא יעשה הש"י רק על ידי הראוי..."

כנגד מה שאמר אברבנאל במלים בוטות, שלא היה הרוח הא-להי אשר בו מיושב ומסודר לעשות תשועות כשאר השופטים ומעשיו היו פעולות משובשות וכו', העניק רלב"ג לשמשון ממד נבואי של שופט נערץ שהגיע למדרגת השלמות. הערכתו זו מסתמכת בעיקר על עצם העובדה, שאין לחלוק עליה, שהכתוב מתאר את שמשון כמי שקרא אל ה', וה' ענהו, וכן לנוכח מופתים ומעשי נסים שנעשו על ידו. כל זאת אומר רלב"ג בפירושו לשמואל א.

עם זאת, בפרשו את פרשת שמשון בשופטים מבצבצים מפעם לפעם הקשיים מבין השיטין, ורמזי הפתרונות אין בהם תמיד פשר מלא של טעם הדבר. עניין נזירותו מלידה של שמשון מתבאר אצל רלב"ג (שופטים י"ג, ג) כמעורבות ה' לשם הקדמת תרופה למכה:

"לפי שהיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד שמשון לרדוף אחרי הנשים וללקות בהם, התחכם הש"י מלידה ומבטן ומהריון למנעו מזה, ולזה רצה שיהיה נזיר א-להים, כי ההמנע משתיית יין מועיל מאוד לזה העניין".

לפנינו, אפוא, שאלת הכול צפוי, והרעיון שבנסיבות מסוימות מתערב הקב"ה להדריך ולסייע למנוע את הצפוי הזה. הצפוי המקולקל, זו הרדיפה אחר הנשים הנוכריות, לא הייתה אפוא תואנה הכרחית שאין בלתה להינקם מפלשתים.

ואם מהרז"ו בפירושו לבמדבר רבה ט', כד (לעיל) כתב כי אם היה שמשון עומד בניסיון היה ה' עוזר לו להיפרע מפלשתים בתואנות אחרות ושלא על ידי נשיאת אשה באיסור, הקדים להביע רעיון זה רלב"ג (שופטים ט"ז, לא. שם התועלת הי"ח):

"אם לא היה דבק בהן [בנשים] והיה נלחם בפלשתים עם ישראל, היה מכניעם ומשפילם מצד חוזק גבורתו והצלחתו עליהם באמצעות העזר הא-להי שהיה בהכרח נוסף עליו אם היה נשמר מאלו הנשים, והיה מנהיג ישראל כמנהג השופטים השלמים."

הניסוח הזה של רלב"ג בשופטים ביקורתי יותר מפירושו את מעשה שמשון בשמואל א' (לעיל).

המבוכה הפרשנית במעשה שמשון טומנת בחובה קושי דידקטי. החלקת הקטע הבלתי מזהיר הזה בביוגרפיה של שמשון והאחיזה בטענה ששמשון גייר את נשותיו הפלשתיות, לא רק שאינה מסלקת את הצללים, אלא ממקדת יותר את התאורה על המבוכה. הקורא לתומו לא יחוש בנוח עם המאמץ להציג את שמשון כדמות נטולת כתמים. יחד עם זאת, עלינו לזכור שבמשך ההיסטוריה פיתח עם ישראל יחס של הערצה לשמשון הגיבור. הצללים הארוגים בתולדותיו, נבלעו בתוך המערך הכולל של פרשת חייו מבלי שהעיבו על רחשי חיבתנו אליו. על המורה, המלמד את פרשת שמשון הגיבור, להיות קשוב לפרקי הסיפור בשופטים ולבחון בדקדוק את דרכי ההבעה ומיקוד ההיבטים כדי לגלות פשר החיבה וההערצה אל שמשון העולות מן הכתובים. לאורם של גילויים אלה מוטל על המורה ללמד את מעשה שמשון.

בתוך: בשדה חמד, ה-ו תשנ"ו.