יהודה פליקס

משל יותם

'הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך'

(שופטים פרק ט)

בקריאה ראשונה, משל יותם הוא מן הבהירים שבמשלי המקרא. יותם שנותר לפליטה משבעים אחיו שרצח אבימלך בסיוע בעלי-שכם, עלה על הר גריזים והוכיחם על הרעה שהשיבו לבית גדעון שהצילם מיד מדין. הוא נשא משלו על עצי היער שביקשו להמליך עליהם מלך, והציעו תפקיד זה לזית, לתאנה ולגפן. אך אלה דחו את ההצעה להיטרד בעסקי אחרים ולהפסיק ביצירה העצמית של הפרי המתוק והטעים או הדשן והריחני.

רק האטד, זה עץ הסרק הלא-יצרני, מוכן היה לקבל עליו את המשרה הציבורית המוצעת, אך תנאי התנה : שכל עצי היער לבוא לחסות בצלו, ואם לא יקבלו חסות זו, מתרה הוא בהם כי ממנו -מן האטד המתלקח על-נקלה -תצא אש ותאכל הכל, אף את ארזי הלבנון. פישרו של המשל הוא, שאבימלך הוא אותו אטד, ו'בעלי שכם ובית מילוא' - הם עצי היער שהמליכוהו עליהם. עתה צפויים הם לסכנת כליה טוטלית.

בכללם ברורים הם המשל ופישרו, אולם העיון בפרטיהם מעלה בעיות אחדות, מתוכן נזכיר: למי נתכוון המשל על עצי הגן המיטיבים להניב פרי ; האם אלה 'בעלי שכם' או שבטי ישראל בכלל ? כיצד יש להסביר טענת עצי הפרי שמלכם חייב 'לנוע על העצים' ? (פסוק ט) ; מה היתה בעצם מטרתו של יותם במשלו ? לבסוף השאלה הריאלית : האטד מהו ?

נתחיל בשאלת זיהויו של האטד. מהקשר הדברים במשלנו, נראה כי האטד הוא שיח או עץ לא גבוה, שפרותיו[‎1] אינם טובים למאכל. ממקורות אחרים שבהם נזכר האטד, יש להסיק כי זה צמח קוצני. אונקלוס תירגם 'דרדר'-'אטדין' (בראשית ג, יח) ובתוספתא[‎2] צוינו 'אטד וסירים' כקוצי המדבר שעמוד הענן פינה אותם בדרכם של בני ישראל. הצירוף של 'סירים' (היינו הסירה הקוצנית) ואטד, בא גם בכתוב בתהלים (נח י): 'בטרם יבינו סירותיכם אטד'[‎3]. בכל אלה המקורות בא אטד במשמעות הכוללת של קוץ.

ברם ממקורות אחרים נראה כי אטד מציין גם שיח או עץ מסוים. כך מצינו בהלכה, כי אטד הוא אילן לדין כלאים[‎4], ומנו אטד עם השיחים המשירים את עליהם בחורף, ולולביהם (ענפיהם הרכים) שימשו כמאכל אדם[‎5]. השבעים והוולגטה לכתובנו זיהו אטד עם ‎rhamnos, ונתכוונו לשיח האשחר או לשיחים אחרים ממשפחת האשחריים כגון שיזף השיח. בשם זה כינו הקדמונים גם את השיח ‎europaeum Lycium, הקרוי בימינו אטד אירופי[‎6].

הזיהוי האחרון מתאים מאד לאטד שבמשנה ובתוספתא, וכמו כן הוא מתאים למשל יותם. זה שיח הגדל בר במקומות רבים בארץ, וכן נהגו הערבים לנטעו כגדר חיה (מסוכה) סביב הבוסתנים.

בדורות האחרונים נדחה האטד כצמח מסוכה על ידי הצבר[‎7]. אולם בהרבה מקומות בארץ עדיין נותרו שרידי מסוכות של האטד.

האטד הוא שיח ממשפחת הסולניים, בעל קוצים חדים, היעילים להגנה מפני חדירת אדם ובהמה. משום כך נהגו גם לקצץ את ענפיו ולהשתמש בהם כסייג סביב הגרנות. עובדה זו צוינה בהסבר לביטוי 'גורן האטד' (בראשית נ, י) -'כגורן שמקיפים לו אטד'[‎8]. בשם 'מדבר האטד' צוין מקום ריכוז של ישובי השומרונים, והכוונה כנראה לסביבות הר גריזים[‎9]. מעניין לציין כי אמנם איזור זה עשיר בריכוזי שיחים של האטד האירופי.

לאור זיהוי זה נחזור לשאלה : למה בחר יותם לנושא משלו דווקא את האטד ולא שיח קוצני אחר? כתשובה על כך יש להתבונן בשאר המוטיבים שבמשל זה. מתואר בו גן עצי-פרי, כמין הבוסתן הערבי של ימינו, שגדלים בו במעורב עצי הפרי החשובים של הארץ - גפן, תאנה וזית - המוקפים במסוכה של שיחי האטד. סביר הוא הדבר, כי במשל שבו באים האילנות להמליך עליהם מלך, הם יפנו - בהצעה לקבל עליהם את השלטון - אל אותם עצי פרי מובחרים. הם מציעים להם שיעזבו את בית גידולם המעובד והפורה, ויפוצו לשטחים אחרים - ילכו 'לנוע על העצים' כולם, כולל עצי הסרק.

הגפן, התאנה והזית, אותם עצי-גן שמרניים ויצרניים, דוחים - בזה אחר זה - את ההצעה לחפש להם בתי-גידול חדשים. הם אינם שואפים אלא למלא את ייעודם המסורתי להניב פרי מזין וטעים בבית-גידולם המטופח והמעובד. עצים אלה מסמלים אותן משפחות הארץ הקשורות לבתיהן ולנחלת אבותיהן. וכמעשה העצים נהג גדעון-ירובעל, שנחלץ אמנם בשעת סכנה למולדתו ועמד בראש המגינים עליה מפני שבטי המדבר הפולשים - ומדין בראשם. אבל לאחר הניצחון חזר לביתו ולשדהו, ומשהוצעה לו המלוכה קבע החלטית: 'לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם- ד' ימשול בכם' (ח, כג).

מחוסר ברירה, משסירבו עצי הגן לקבל עליהם את השלטון, נפנה מבטם של האילנות אל שיחי האטד המקיפים את הגן. סבורים היו שהאטד לא יסרב 'לנוע על העצים', באשר אין הוא בררן לגבי בית גידולו; הוא גדל בר בכל מקום שבו נקלטו זרעיו. והנה 'עבד כי ימלך' (משלי ל, כב) - האטד רק משזכה לתשומת לב - זחה עליו דעתו. הוא מתחיל לראות עצמו מגן ומושיע לעצי הגן המוקפים על ידי מסוכתו. ואף שדרכו 'לנוע על העצים' ולפוץ למרחקים, עתה הוא מעמיד תנאים: רוצה הוא שכל העצים ינועו אליו. בביטוי 'באו חסו בצלי' (פסוק טו) נתכוון לכך שהאילנות כולם יבואו לחפש מגן במסוכתו הדוקרנית.

הנמשל הוא אבימלך, הפוחז מבני גדעון, שלא הסתפק בתואר של שופט ומושל, שבאותם הימים היה חייב לנדוד ממקום למקום לשפוט ולדון. זה החליט לכוף את שלטון היחיד שלו על הכל. והוא אף מאיים: 'ואם אין, תצא אש מן האטד, ותאכל את ארזי הלבנון' (שם). בפסוק זה טמונה גם מסקנת הממשיל, המזהיר כי האטד, זה השיח המשיר עליו בסוף הקיץ, הוא מן הנוחים להתלקח, ויש שבמקום להגן על עצי הגן, הוא עבורם מלכודת מות.

משנשא את משלו והסביר את פשרו, מילא יותם את יעודו. הוא לא ציפה לשלטון, שאיפתו היתה להטיח בפני בעלי שכם את האשמתו הכבדה על הרעה שהסבו לבית אביו. אפשר שקללתו של יותם היתה בין הגורמים לרוח הרעה שנכנסה בקואליציה של אבימלך ובעלי שכם, זו שהביאה למלחמה ביניהם - וסופה אובדנו של הרשע.

בתוך: טבע וארץ בתנ"ך, תשנ"ב, עמ' ‎123-125.


[1] יש לציין שכל עץ מניב פרות, עסיסיים או יבשים; והוא הדין באטד המניב פרי דמוי ענבה ; אך זו אינה טובה למאכל. רק עץ שפרותיו נאכלים הוא עץ פרי, השאר הם עצי סרק.

[‎2] תוספתא סוטה פ"ד ב.

[‎3] ראה להלן, פרק ‎69 ציון ‎7, הסברנו לכתוב זה.

[‎4] תוספתא כלאים פ"ג, ו.

[‎5] שביעית פ"ז מ"ה.

[‎6] בארץ מצויים עוד מינים אחרים של אטד, ברם מין זה הוא הנפוץ ביותר. פרטים נוספים על האטד ראה בספרי, עולם הצומח המקראי, עמ' ‎134.

[‎7] שהובא ארצה מהעולם החדש ואינו יליד הארץ כמשמעות המקובלת לכינוי 'צבר'.

[‎8] סוטה יג ע"א.

[‎9] ירושלמי נדרים פ"ז הי"ג, מ ע"א.