עקידת יצחק מהווה אחד מארועי השיא במקרא כולו, ובחייו של אברהם - פיסגת מימושו העצמי כ"ירא אלקים" ; שהרי רק לאחר שאברהם עוקד את בנו נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"[1]. בימי ראש השנה מתאחדים אנו עם סיפור העקדה, הן בקריאת התורה והן בתקיעת השופר, והדברים ידועים.
נראה, איפוא, שארוע העקידה לא בא ללמד רק על אברהם ויצחק, אלא גם על דרכו של עם ישראל כולו, בדברים הבאים ננסה לעיין במשנתו של הגרי"ד סולוביצ'יק (להלן הרב) בנושא העקידה.
בהתיחסותו של הרב לסיפור העקידה שזורות התיחסויות פרטיקולוריות ואוניברסליות כחד. בנתחו את נסיונו של אברהם, את הליכתו לעקידה, את התנהגותו במהלך ימי ההליכה לקראת ביצוע הצו האלוקי ; ובהסבריו לכל הכרוך בעקידה - משלב הוא את דמותם של אברהם ויצחק כישויות פרטיקולריות במטרת הניסיון כאירוע המחנך את הדורות הבאים.
אברהם ויצחק במהלך העקידה נותנים ביטוי לאופני ההתנהגות הדתית ולגילויי האמונה המחייבים כל יהודי באשר הוא [2].
שאלת נחיצותו של הניסיון עולה בדברי הרב - "ריבונו של עולם לא נזקק לניסיון העקידה כדי לדעת את מסירות נפשו, אמונתו ואהבתו של אברהם אבינו את הבורא - כל אלה גלויות וידועות לפניו מראש"[3].
הנחת יסוד זו מופיעה בדברי קדמונים ואחרונים, וניתנו לכך תשובות רבות ומגוונות[4].
הרב סולל לו דרך, בה מתבטא רצונו של הקב"ה לגלות לאברהם את עצמו. אברם המאמין אינו מודע לכוחות האמונה שבו ועל-מנת לחשפם ולהוציאם מן "האתכסיא" ל"איתגליא" עליו לעמוד בניסיון קשה בו יווכח ש"בלי יצחק הקיום אפשרי בעוד שאין הוא יכול לחיות אפילו רגע אחד בלי בורא אולם" [5].
עד לניסיון העקידה לא הכיר אברהם את עצמו ולא ידע עד כמה מסירותו לה' ונאמנותו לו הם ללא גבול. רק לאחר שהוא נענה לקריאת ה' - וזאת ללא כל ערעור מצידו - "הוא לא התאונן על הסתירות שבין ההבטחות שהובטחו לו ולבין צו העקידה שנצטווה זה עתה"[6]. נעשה הוא מודע לכוחות הפנימיים. כוחות אלו היו גנוזים, לדברי הרב, ב"עומק עמקו של אברהם דאתכסיא"[7] .
מגמת החשיפה העצמית הזו היא כפולה. כלפי באי עולם[8] - לגלות להם את "עצמת דביקותו בבורא עולם"[9] . אך בכך לא סגי. נראים הדברים שהמגמה האישית היא חזקה יותר[10]. הקב"ה מעונין "שהאדם יכיר ויבין עצמו טוב יותר"[11]. וכל כך למה? תפקידו של אברהם היה לסלול את הדרך לדורות הבאים. אברהם אינו רק בבחינת "אברהם האיש", אלא יותר מכך - "אברהם הסמל". אחד מאיפיוניו של אברהם ע"י הקב"ה הוא - "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"[12]. הווה אומר - אברהם מעביר מורשה, מנחיל דרך. על מנת שיוכל למלא את ייעודו כראוי עליו להכיר את עצמו באופן הנכון והאמיתי ביותר[13]. "כדי שיוכל האדם לנטוע בלב בניו ונכדיו את הערכים המקודשים לו צריך שיהא בעל הכרה עצמית "[14].
וכאן מדגיש הרב רעיון עמוק - גם דור הממשיכים צריך להיות מודע לכוחותיו שלו, להכיר את הכוחות הגנוזים בו. ללא הכרת הכוחות שבאיתכסיא לא תווצר הכימיה בין הדורות ויחסר "היחדיו" הנחוץ כל כך להמשכת הרעיון והמורשה מן העבר. "כדי לשכנע את יוצאי חלציו עד כמה חשובה ויקרה היהדות - צריך שהוא והם יכירו את עצמם היטב היטב"[15].
בהר המוריה, כותב הרב, "ראה יצחק את אביו באורו המופלא, שם גובש היחדיו" [16].
שיתוף הפעולה בין הדורות יתכן במציאות שלאמת המשותפת לדורות ומתבטאת באמיתיות המעשה. כשעולם האיתכסיא אינו מוקרן לעולם האיתגליא לא תתכן הרגשת היחד. הרב טוען שאברהם לבדו לא יכול היה להגשים את ייעודו הקשור בעם הנצחי. הוא "זקוק לעזרתו של יצחק, היחדיו הוא הכרחי"[17].
במה נבחן אברהם? מהו איתו עולם אמונה פנימי אותו חשף אברהם בניסיון העקידה? מהי אותה איתכסיא המהווה מודל לכל יהודי!
הקו המנחה בהגות הרב בנושא העקידה הוא ש"אברהם אבינו כל כולו נכנע לרצון העליון... לפנינו כניעה וביטול הרצון" [18]. התנהגות אברהם בעקידה היא ביטוי לאהבת ה' האמיתית בכך שהיא "דינאמית המוצאת את מימושה בפעולות"[19].
על מנת להבין את "כניעתו" של אברהם, ואת יחודה של אהבת ה' שלו - עלינו להבין את הקשר המיוחד שלו ליצחק. "מה יקר היה לאברהם יותר מכל, למי נתונה היתה דאגתו יותר מכל! ליצחק" [20].
הרגש העמוק אותו חש אברהם כלפי יצחק מבוטא גם בצווי ה' "קח נא את בנך את יחידך[21] וגם אהובך[22]... אל תשיא את עצמך כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק ישחט על גבי המזבח, תשאר גלמוד וערירי. שום בן לא יוולד לך"[23]. הקב"ה - בתביעתו מאברהם להינתק מיצחק ובכך להשיב את "זכות הבעלות האלוקית על כנה"[24], באשר אין לאברהם כל זכות על יצחק - משבש לאברהם את כל חייו העתידיים. עולמו יהפך ל"שרשרת ארוכה של ייסורי נפש"[25].
אברהם - על אף שהיה מודע לסבלו העתידי ולמצוקות נפשו המובטחות לו, נענה לקריאת ה'. הקריאה היא - "בנה מזבח, ערך את העצים, הצת את האש, קח את המאכלת לשחוט את קיומך לשמי"[26] .
בזאת נבחן אברהם - ביקר לו מכל, "דוקא משום כך נצטווה לסגת ולוותר על בנו" [27].
ואל נא נחשוב שמעשהו של אברהם עבר עליו ללא סבל וצער, ההיפך הוא הנכון, בעת שאברהם הולך לעקידה וכשעוקד הוא את בנו - חוויתו היא "סבל וחרדה"[28] , תחושתו הפנימית היא - "על שום מה עלי להביא כל הזמן קורבנות ולעמוד תמיד בכל הניסיונות המרים האלה? למה נשתניתי מאחי נחור ואשתו מילכה שנולדו להם כל כך הרבה בנים בלי ייסורים וצפיות ממושכות ודפיקות לב, בלי הובלת בן יחיד לאמו לעקידה?![29] אך דווקא ייסוריו הקשים וסבלו העז מובילים אותו להכרה "שמוטב ללכת אל המזבח מתוך רצון חפשי"[30] .
כאן מתגלית לנו העקידה במסר הלאומי שלה לדורות ישראל באשר הם!
חיי יהדות אמיתיים ומלאים הם חיי ויתור והקרבה מתמדת[31] . "היהדות היא מורשה כבירה. אין זה מן הדברים הפשוטים והקלים לחיות על פי התורה והמצוות, ומוכרחים לוותר למענם על הרבה דברים ולהביא קרבנות קטנים וגדולים , כאן בשביל שבת וכאן בשביל כשרות או בשביל חינוך הבנים"[32].
הליכתו של אברהם לעקידה מסמלת את החיים הדתיים התובעים מן האדם "הקרבה עצמית"[33] בכל הקשור לשבירת הרצון, ויתור על הנאות ושאיפות שאינן עולות בקנה אחד עם תורה ומצוות[34].
בהשקפות של הרב, על האדם מישראל להסתכל כלפי העתיד ולדאוג גם לדורות הבאים. בכך מהווה אברהם מודל לחיקוי. כך צריך כל יהודי להתנהג - "כבר מראשית דרכנו, משאך נולד לנו הבן הבכור שומעים אנו כמו אברהם אבינו את הקול הקורא - 'לך לך אל ארץ המוריה' -לאמור, היכון לקראת העתיד. מהיום הזה והלאה אי אתה חי למען עצמך לבד, קשור אתה עם העתיד, עם הדורות הבאים..." [35].
ויתור היהודי שומר תורה ומצוות על הנאות ותאוות שונות, כשזה בבחינת "הקרבת קרבן והתייסרות בסבל ובייסורים למען העתיד"[36] . הוא בעצמותו "יום טוב".
חיים של תורה הם חיי קרבן, ייסורים וסבל - אך העתיד הנשקף מעבר לחיי ההווה הם חיים של דבקות בה'. "אדם מישראל המתמסר כולו ומקריב כולו ומקריב את כל עצמו לפני הקב"ה - "רצה ומובטח לו שיזכה להגיע לייעודו ולהידבק בשמו הגדול, שהוא בכבודו ובעצמו נשבע בו לאברהם כנאמר 'בי נשבעתי' - כלומר, אתה מצאת וגלית אותי ונקשרת בי"[37] .
זו היתה דרכו של אברהם ב"וותרו" על בנו וזו הבטחתו של ה' לו.
עתידה של היהדות האמיתית, לדברי הרב, תלוי ביכולת הוויתור וההקרבה, באשר בזכות 'ביום השלישי וישא אברהם את עיניו'[38] , נולד עולם רוחני חדש של חסד ורחמים, צדק ומשפט, קדושה ותפארת - עולם שנמשך מאז עד 'ביום השלישי בהיות הבקר'[39] של מתן תורה, ועד היום השליש של 'יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'[40] ועד 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'[41] " [42].
בקטע זה חורז הרב למחרוזת שלמה ואחידה את מסירות הנפש של אברהם עם אירועים עתידיים בהתהוות עם ישראל, בהסטוריה העתידית שלו ושל העולם כולו[43] .
סיפור העקידה מהווה, איפוא, בסיס להתהוותו האידיאלית של עם ישראל, נקודת מוצא לתיקון העולם ובו בזמן משמש מודל התנהגותי - הן במישור האישי והן במישור הלאומי.
לא יפלא, על כן, שעקידת יצחק "תופסת מקום חשוב בליטורגיה הישראלית וגם בהשקפת עולמה"[44] , באשר היא מהווה ביטוי "למסירות נפש וגוף ללא סייג- זהו יסוד היהדות" [45].
לסיכום, ניתן לומר, שעקידת יצחק "תופסת מקום חשוב" לא רק "בליטורגיה הישראלית וגם בהשקפת עולמה", אלא גם בהשקפת עולמו של הרב סולוביצ'יק. וזאת משום שרעיון העקידה על מרכיביו השונים מבטא את יחודו של עם ישראל ותורתו, וכן מדגיש את הווית החיים הדתיים היהודיים המתאפיינים בדרישה לויתורים מתמידים ומיוחדים במאבקים פנימיים לקראת יצירת הרמוניה פנימית.
בתוך: גלי עיון ומחקר, 8 תשנ"ט, עמ' 79-87.
[2] הרב לשיטתו בדבר מהות התורה לא כמספרת בלבד, אלא כמורה הלכה למעשה, ראה "איש ההלכה. גלוי ונסתר" (להלן א"ה) הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשל"ט, עמ' 84. "וכשהתורה האריכה בבריאת העולם וסיפרה לנו על עשיית שמים וארץ כל צבאם, אל באה לגלות סודות קוסמוגוניים ורזי עולם מיטפיסיים, אלא להורות הלכה למעשה...כי חייב הוא (=האדם) להתעסק ביצירה וחידוש הבריאה".
[3] ימי זיכרון (להלן ימ"ז), ספריית אלינר, ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשכ"ז, עמ' 224.
[4] ראה לדוגמא ליבוביץ' נחמה, עיונים בספר בראשית, ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשכ"ז, עמ' 136-133, 144-141.
[5] ימ"ז 225.
[6] שם 151.
[7] שם 224.
[8] השווה לדברי הרב קוק באגרותיו, כרך ב' עמ' מ"ג. מגמת העקידה להורות לבאי עולם את הדרך האמיתית בעבודת ה'.
[9] ימ"ז 224.
[10] המימוש העצמי הוא חשוב בהגותו של הרב. על כך ראה - דברי הגות והערכה, ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ג, עמ' 269. "על ידי לימוד תורה שב האדם אל אישיותו העצמית, הוא מגלה את עצמו, ומתקדם לעבר מציאות האני, מתוכננת, בהירה ודוברת. משעה שמצא את עצמו, מצא גאולה". הכרת האדם את עצמו חשובה אף בדברי הרב קוק. ראה "אורות התורה", בהוצאת ירושלים - ע"י הישיבה המרכזית העולמית ירושלים בתשכ"ה, עמ' מ"ה - מ"ז. "ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת".
[11] ימ"ז 225.
[12] בראשית י"ח, י"ט. וראה בפירושו של בעל "משך חכמה" על אתר. "ומקור מצוות חינוך במצוות עשה מקורו מזה הפסוק מאברהם אבינו, שיצווה את בניו בקוטנם על המצוות... אבל העיקר מאברהם, וכאן משמע שאף לבנות מצווה על האב".
[13] וראה ב"העמק דבר" לנצי"ב, בראשית כ"ב, א. ד"ה והאלקים נסה את אברהם. "דאף על גב שבכח האדם מונח זו הפעולה, מכל מקום כל עוד לא בא מעשה לידו ולא הוציא מכח אל הפועל לא נשרש זה הכח אצלו, על כן מביאו הקב"ה לידי נסיון, והוא מתחזק ומוציא מכח את הפועל ומשריש זה הכח בקרבו... ובמה שנשרש זה הכח בנפש אברהם שורש האומה הישראלית נשארה פועלה זו לדורות".
[14] ימ"ז; 225
[15] שם.
[16] שם.
[17] שם, 128.
[18] שם, 151.
[19] דברי הגות והערכה (להלן דברי), 181.
[20] שם, 221.
[21] בראשית כ"ב, ב.
[22] ראה "העמק דבר", בראשית כ"א, ח. ד"ה ויעש אברהם - כדי להראות לכל אדם כי הולד יקר בעיניו באשר הוא בנו".
[23] בסוד היחיד והיחד (להן בסוד), הוצאת אורות, ירושלים תשל"ו, עמ' 428.
[24] דברי, 271.
[25] בסוד, 428.
[26] א"ה, 255.
[27] דברי, 222.
[28] בסוד, 428.
[29] ימ"ז, 162.
[30] שם.
[31] ראה מאמרו של הרב - על הגדרתו הדתית של האדם, בתוך: גוילין, מיחד לזכר הגרי"ד סולוביצ'יק וצ"ל ור' משה קרונה ז"ל, יד שפירא, עמ' 68-40.
[32] ימ"ז, 162.
[33] בסוד, 427. במשנת הרב, ביסוד חיי האדם מוצבת הדרישה העקרונית להקריב את עצמו ממש, אך בחסד ה' מביא האדם קרבן כתחליף. אך שומה עליו לראות את עצמו מוקרב על גבי המזבח. ראה "על התשובה", ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשל"ה, עמ' 168. וכן א"ה, עמ' 254.
[34] ראה - הרב בית דין אברהם, פרקים במחשבת הרב י"ד סולוביצ'יק, ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 73-72. "יהודי דתי מקבל על עצמו ביסודו של דבר שתי התחייבויות מוחלטות...בחייו האישיים הוא מקבל על עצמו את עול המצוות המקיפות את כל אורח חייו,... ומשפטים-חוקים חברתיים - אשר גם הם אינם מקובלים לעיתים בעולם המודרני. .. אנו עומדים בתוקף על עליונותה של תפיסתנו את האל כמחוקק ואת המצוות כמכשיר לקידוש החיים". וכן ראה מאמרו של שגיא אבי, הרב סולוביצ'יק ופרופ' ליבוביץ' כתיאורטיקנים של ההלכה. בתוך - דעת, הוצאת אוניברסיטה בר -אילן, חוברת 29, קיץ תשנ"ב.
[35] ימ"ז, 187.
[36] שם, 192.
[37] שם, 194.
[38] בראשית כ"ב, ד'.
[39] שמות י"ט, ט"ז.
[40] הושע ו', ב'. וראה בפירוש רש"י על אתר, "יחזקנו משתי פורענויות שעברו עלינו משתי מקדשות שחרבו. ביום השלישי - בבנין הבית השלישי יקימנו". כוונת הדברים היא - חורבן בתי המקדש ובניין בית המקדש השלישי.
[41] זכריה, י"ד, ט.
[42] ימ"ז, 122.
[43] קטע זה הוא דרוש מובהק ביותר, וכמובן שבהגות הרב רבים הדרושים. על כך פלאי פנחס - הדרוש בהגותה רב סולוביצ'יק - מתודה או מהותו בתוך : דעת, 4, חורף תש"ם.
[44] א"ה, 254.
[45] עה"ת, 166.